המשטרה גררה? שתשלם
השבתת רכב עקב הודעת איסור שימוש
פקודת התעבורה מקנה סמכות לקצין משטרה להורות על החרמת רכב שבוצעה בו עבירה מרשימת עבירות חמורות לפרק זמן קבוע. נקבע בפקודה, כי אם היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים, ואם במשך שלוש השנים האחרונות נמסרה הודעת איסור שימוש באותו רכב לפי סעיף זה, או שניתן לגביו צו איסור שימוש לפי הפקודה, תגדל סמכותו לתקופה של 60 ימים ויורשה ליטול את רישיון הרכב.
ברשימת העבירות החמורות המקנות סמכות כזו לקצין משטרה, מצויות עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, נהיגה בשכרות או בהשפעת משקאות משכרים או סמים, הסעת נוסעים מעבר למספר הנוסעים המותר, עקיפה מסוכנת, נהיגה ברכב שניתנה לבעליו הודעת איסור שימוש ועוד.
” בית המשפט קבע, כי היה על המשטרה לפעול בהתאם לחוק, ומשלא עשתה כן, הביאה לפגיעה כלכלית בנהג. משהפרה המשטרה את עקרון חוקיות המנהל, הורה בית המשפט לחייב את המשטרה בהוצאות הגרירה והאחסנה של רכב הנהג “
מחוקק המשנה קבע בתקנות את אופן היישום של הוראות הפקודה בעניין זה. שוטר רשאי להורות לבעל רכב שניתנה לגביו הודעת איסור שימוש, או למי שהרכב ברשותו באותה שעה, להעבירו או לגרור אותו למגרש אחסנה שאושר לכך בהתאם לתקנות, בתוך פרק זמן סביר שיינקב בהודעה. מגרש האחסנה שיאוחסן בו הרכב ייבחר, בהתחשב בהצעתו של הנהג, מבין מגרשי האחסנה שיש בהם באותה שעה מקום לאחסון הרכב, ולאחר שיוצג לנהג המידע על אודות מיקומם של מגרשי האחסנה והוצאות האחסנה בכל אחד מהם.
לא הועבר הרכב למגרש אחסנה בתוך פרק הזמן הנקוב בהודעה או בצו איסור שימוש, רשאי קצין משטרה לגרור או להורות לגרור את הרכב למגרש אחסנה באמצעות גורר שאושר לכך בהתאם לתקנות, ובלבד שהבטיח כי המפעיל נקט אמצעי זהירות סבירים הדרושים להבטחת הגרירה ולמניעת נזק לרכב בעת גרירתו.
לשון החוק חדה, ולפיה חובה על המשטרה לאפשר לבעל הרכב (או הנוהג בו) פרק זמן סביר להעברת הרכב למגרש, שאותו הוא רשאי לבחור מתוך רשימה שתוצג לו. היה ולא ביצע את גרירת הרכב בפרק הזמן הסביר אשר ניתן לו, קמה לקצין המשטרה הסמכות לבצע את הגרירה. בפקודה נקבע גם כי הוצאות בשל גרירת הרכב למגרש וכן הוצאות העמדתו במגרש למשך תקופת איסור השימוש ישולמו על ידי בעל הרכב עצמו.
מעשה שהיה
במקרה שהובא בפני בית המשפט לתעבורה, טען הנהג שנעצר בגין חשד לנהיגה בשכרות, כי המשטרה לא הציגה בפניו את אפשרויות הגרירה ולא פרסה בפניו אלטרנטיבות של מגרשי אחסנה, אלא על דעת עצמה גררה את רכבו באמצעות גרר מטעמה למגרש אחסנה לפי בחירתה. לפיכך, טען הנהג, יש להטיל על המשטרה את מלוא הוצאות הגרירה והאחסנה של הרכב.
בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע, כי הוראות החוק המאפשרות למסור הודעת איסור שימוש מנהלית ברכב לנהג או לבעל רכב, פוגעות פגיעה חמורה ביכולת של בעל הרכב להשתמש ברכושו. השבתה מיידית של הרכב אפשרית גם אם בעל הרכב עצמו לא ביצע כל עבירה, ומי שנהג ברכב עדיין לא הורשע בהליך משפטי. מאחר שהמחוקק היה מודע לעוצמת הפגיעה המנהלית בבעל הרכב בטרם נקבעה אשמתו של הנוהג בו, יצר הגבלות ואיזונים שיבטיחו את שמירת זכויות הפרט ככל האפשר, וזאת אגב יצירת פגיעה מינימלית אפשרית באזרחים אשר סמכות מנהלית זו מופעלת נגדם.
אשר לתפקידו של בית המשפט בסוגיה זו, קבע השופט, בית המשפט מתפקד מכוח החוק כרגולטור בנוגע לפעילות המשטרה, ועליו לוודא כי הפעלת הסמכות המנהלית שניתנה למשטרה מתבצעת בדיוק בהתאם להוראות החוק. חריגה של הרשות המבצעת מהוראות החוק תביא לביטול ההליך המנהלי כולו (במקרה קיצוני של הפרה), לפיצוי או לביטול יחסי של ההליך המנהלי, כאשר אין המדובר בהפרה יסודית של הוראות החוק.
” חובה על המשטרה לאפשר לבעל הרכב פרק זמן סביר להעברת הרכב למגרש, שאותו הוא רשאי לבחור מתוך רשימה שתוצג לו. היה ולא ביצע את גרירת הרכב בפרק הזמן הסביר אשר ניתן לו, קמה לקצין המשטרה הסמכות לבצע את הגרירה “
חובה על משטרת ישראל לפעול לצורך מימוש סמכותה באופן מדויק, כפי שקבעה הכנסת, ללא "קיצורי דרך" וללא "הנחות" הנובעות מרצונה לפעול מהר ובאופן יעיל. חובה על המשטרה להציג בפני הנהג (או בעל הרכב אם הוא מצוי במקום) רשימה של מגרשי אחסנה, ובכלל זה עלות האחסנה בכל מגרש, ורק לאחר שאותו נהג או בעל רכב הביע עמדתו, רשאי קצין המשטרה לקבוע את המגרש שאליו רשאי הנהג או בעל הרכב לגרור אליו את הרכב (ככל שאין מדובר בסיטואציה שבה יכול אדם להסיע את הרכב למגרש מטעמו).
במקרה שהונח לפניו, קבע בית המשפט, הנהג לא קיבל פרק זמן סביר לגרור או להעביר את הרכב עצמאית למגרש שאותו היה רשאי לבחור מתוך רשימה שלא הוצגה לו. אין תיעוד של המשטרה שאפשר ללמוד ממנו כי רכב הנהג נגרר בהתאם להוראות החוק. הנהג הוא אשר נשא בהוצאות הגרירה, שייתכן והייתה מיותרת, ואף נשא בהוצאות אחסנה יקרות, שייתכן שהיו נחסכות ממנו לו היה מתאפשר לו לגרור רכבו למגרש שבו הוצאות האחסנה נמוכות יותר.
בית המשפט קבע, כי היה על המשטרה לפעול בהתאם לחוק, ומשלא עשתה כן, הביאה לפגיעה כלכלית בנהג. משהפרה המשטרה את עקרון חוקיות המנהל, הורה בית המשפט לחייב את המשטרה בהוצאות הגרירה והאחסנה של רכב הנהג, באופן שהמשטרה תישא באופן מלא בהוצאות גרירת רכבו. המשטרה גם תישא בהפרש סכום האחסנה למשך כל תקופת האחסנה של הרכב, בין העלות היומית ששילם הנהג לבין העלות היומית הנמוכה ביותר במגרש אחסנה אחר המצוי בישראל ובו היה יכול להיות מופקד הרכב ביום האחסנה שלו.
