התיישנות של עבירות חניה ועונשים
לעברות נקבעו בחוק תקופות התיישנות, שמעבר להן לא ניתן להעמיד אדם לדין בגינן
עבירות מסווגות בחוק לפי חומרת העונש שנקבע בצדן. כך, עבירת הפשע נחשבת לעבירה שהעונש בצדה נקבע לתקופת מאסר העולה על שלוש שנים, עונש המאסר שנקבע בצדה של עבירת העוון עולה על שלושה חודשים אך אינו עולה על שלוש שנים, ואילו עונש המאסר על עבירת החטא אינו עולה על שלושה חודשים ואם העונש הוא קנס בלבד, שיעורו לא יעלה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום.
בצד עבירות אלו נקבעו בחוק תקופות התיישנות, שמעבר להן לא ניתן להעמיד אדם לדין בגינן. בעבירה שדינה מוות או מאסר עולם תקופת ההתיישנות היא עשרים שנה, בפשע - תקופה של עשר שנים, בעבירה מסוג עוון ההתיישנות חלה לאחר חמש שנים ואילו בעבירת חטא ההתיישנות בת שנה אחת.
בחוק נקבעו סייגים לתקופת ההתיישנות של עבירות, כך שבעבירת רצח ובעבירה של ניסיון לרצח או קשירת קשר לביצוע רצח לא תחול התיישנות. כן נקבע כי בפשע או בעוון אשר במהלך תקופות ההתיישנות נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר.
” עד לפסיקה של בית המשפט העליון שניתנה לפני כשנה, מקובל היה לחשוב שתקופת התיישנות העונש בגין עבירות חניה היא שלוש שנים. ואולם אותה פסיקה הביאה להרהורים מחודשים בקביעה זו. תקופת ההתיישנות על עונשים שניתנו על עבירות תעבורה תהיה מעתה עשר שנים “
לעבירות קנס נקבעה בחוק תקופת התיישנות של שנה, ואולם כשמדובר בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה, ובעל הרכב לו נמסרה ההודעה על עבירת הקנס הוכיח כי מישהו אחר נהג, תוארך תקופת ההתיישנות לשנתיים לגבי מי שנהג בפועל. כאשר מדובר בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה, כאשר החשד לביצוע מתבסס על תמונה, כגון מצלמות מהירות או מצלמות רמזור, הרי שתקופת ההתיישנות מתקצרת לארבעה חודשים בלבד, ואם בעל הרכב הוכיח שאין להטיל עליו את האשם, תורחב תקופת ההתיישנות לשנה.
בחוק נקבעו גם תקופות התיישנות לעונשים. נקבע כי עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום פסק הדין או מיום ההפסקה נעשה לחלוט, הכל לפי המאוחר יותר, ועברו עשרים שנים בפשע, עשר שנים בעוון ושלוש שנים בחטא.
עבירות חניה
לאחרונה נדונו בבית משפט השלום בתל אביב התיישנותן של עבירות הקשורות בהודעות תשלום קנס שהוציאה עיריית תל אביב בקשר להעמדת רכב וחנייתו על פי חוקי עזר עירוניים. עבירות אלו ידועות כעבירות חניה.
עד לפסיקה של בית המשפט העליון שניתנה לפני כשנה, מקובל היה לחשוב שעבירות חניה הן עבירות מסוג חטא, ולפיכך תקופת התיישנות העונש בגינן היא שלוש שנים. ואולם אותה פסיקה הביאה להרהורים מחודשים בקביעה זו. פסיקה זו ניתנה בעקבות תיקון לפקודת התעבורה, שקבע שאם מדובר בעבירות תעבורה שהן עבירות קנס שדן בהן בית משפט, הרי מוחלף סיווגן מעבירות חטא לעבירות עוון. לפיכך, תקופת ההתיישנות על עונשים שניתנו על עבירות תעבורה - שעד לתיקון הייתה שלוש שנים - תהיה מעתה עשר שנים.
בדיון בעניינה של עיריית תל אביב טענה העירייה כי יש להחיל אותו דין גם על עבירות חניה על פי חוקי עזר עירוניים, וגם לגביהן יש לקבוע תקופת התיישנות של עשר שנים על העונש. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי התיקון לפקודת התעבורה לא שינה את תקופת ההתיישנות של עונשי עבירות חניה והיא נותרה שלוש שנים.
” אשר לאופן משלוח הודעות תשלום קנס על ידי העירייה ודרך ההוכחה, סבר בית משפט השלום בתל אביב כי הצגת קבצים המכילים רשימות נאשמים וכתובותיהם שהועברו לחברה השולחת את הודעות תשלום הקנס לבתי הנאשמים, אין בה כדי להוכיח את משלוח המכתבים “
בית המשפט קבע גם כי מרוץ ההתיישנות בעבירות חניה שהנאשם בהן לא שילם את הקנס ולא ביקש להישפט עליהן מתחיל מאה וחמישה ימים מהיום בו נשלחה ההודעה אליו בדואר רשום. עוד נקבע, כי אם תציג העירייה במהלך התקופה מיום שהחל מרוץ ההתיישנות ובטרם חלפו שלוש השנים ראיה על דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בגין עבירת חניה, פעולה כזו תחזיר את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, היינו למועד בו נשלחה הדרישה החוזרת.
בית המשפט דחה את טענתה של העירייה כי אין להחשיב בתקופת ההתיישנות את אותה תקופה בין 27 בנובמבר 2001 לבין 9 במאי 2002, אשר בה כיהן שר התחבורה מאיר שיטרית וניתנה הקלה לכל מי שביקש לשלם קנסות שצבר. בתקופה זו, כך נקבע, ניתנו הנחיות פרוצדורליות למי שחפץ ביוזמתו להסדיר את החוב, אך בשום פנים לא ניתן לראות תקופה זו כעוצרת את מרוץ ההתיישנות.
אשר לאופן משלוח הודעות תשלום קנס על ידי העירייה ודרך ההוכחה, סבר בית משפט השלום בתל אביב כי הצגת קבצים המכילים רשימות נאשמים וכתובותיהם שהועברו לחברה השולחת את הודעות תשלום הקנס לבתי הנאשמים, אין בה די כדי להוכיח את משלוח המכתבים.
