משלוח דוחות חניה בדואר רשום

יום אחד פלוני אלמוני נדהם לגלות, שחשבון הבנק שלו עוקל על ידי העירייה. זו טענה שרכבו חנה ללא תו חניה כחוק, בתאריך שבו שהה בחו"ל. כשאלמוני ביקש מהעירייה לבטל את הדו"ח וגם הציע להציג את דרכונו, נתקל בסירוב, בנימוק שהיה עליו לפנות לעירייה תוך 30 יום מיום שקיבל את הדו"ח. למרות שלדבריו לא קיבל את הדו"ח, העירייה טענה שהחוק רואה בו מי שקיבל את הדו"ח ולא התגונן. בסופו של דבר ניתן פסק דין לטובת העירייה, שקבע שעליו לשלם לה קנס.

למצב האבסורדי הזה קל להגיע. על פי סעיף 44 א לתקנות התעבורה, אדם נחשב כאילו קיבל הודעה על ביצוע עבירת חניה (דו"ח) שנשלחה אליו בדואר רשום, גם אם לא חתם על אישור מסירה. אומנם החוק מאפשר לאדם להוכיח שלא קיבל את הדו"ח (בנסיבות שאינן תלויות בו ולא משום שסירב לקבל אותו), אבל איך יעשה זאת, אם מכוח החזקה הוא "איחר" את המועד להתגונן?

ההנחה שעליה מבוססת החזקה שבחוק, היא שמשלוח בדואר רשום מגיע ליעדו. 15 יום לאחר שהדו"ח נשלח בדואר רשום הוא נחשב שהתקבל, ואם לא הוגשה בקשה להישפט או לא שולם הקנס, החוב מתחיל לתפוח. אדם שלא קיבל את ההודעה עלול לגלות יום אחד, שחשבון הבנק שלו או מכוניתו עוקלו באמצעות פקודת המסים (גבייה), ועליו לנהל הליכים משפטיים לביטול רוע הגזרה.

במקרים רבים, אנשים שחשבונם עוקל כאמור ומבקשים מהעירייה אישור על משלוח הדו"ח בדואר רשום, יקבלו ממנה צילום של פלט מחשב ששמם מופיע בו, וזה יהיה המסמך היחיד של העירייה להוכחת טענתה שהדו"ח נשלח בדואר רשום.

האם די בכך?

פלט מחשב אינו מספק

בחודש מרץ 2005 פסקה כבוד השופטת רות רונן מבית משפט השלום בתל אביב, כי פלט מחשב כאמור איננו מהווה ראיה מספקת למשלוח דו"ח בדואר רשום. בעקבות זאת נפסק, כי 49 דוחות שנרשמו על ידי עיריית רמת גן לתובע, אלחנן קליר, התיישנו.

בפסק הדין תואר האופן שבו נהגה עיריית רמת גן בנוגע לדוחות חניה: כל הדוחות שנרשמו על ידי הפקחים נסרקו על ידי מחשב, וכל נתוני הדוחות שהופיעו במחשב עברו לחברה לאוטומציה ישירות דרך המחשב. מדי פעם ביקשה העירייה לשלוח הודעות תשלום לקבוצות מסוימות של חייבי דוחות. בשלב זה ניתנה לחברה לאוטומציה הוראה טלפונית, שהוגדרה לפי התאריכים שבהם נרשמו הדוחות, והחברה התבקשה לשלוח לקבוצה שהוגדרה הודעות תשלום בדואר רשום. החברה לאוטומציה שלחה את קובץ ההודעות לבית הדפוס, וזה הדפיס את המכתבים והעביר אותם לדואר. העירייה טענה כי הדוחות נמסרו לסניף הדואר עם דפי המחשב, הדואר חתם על דפי המחשב, וחתימה זו היוותה אישור לכך שהדוחות נשלחו בדואר רשום.

מסקנת בית המשפט הייתה, כי העירייה לא הוכיחה שההודעה הגיעה לדואר או כי נשלחה למבקש, לא בדואר רשום ולא בדואר רגיל.

כאן המקום להעיר, כי על פי חוק רשות הדואר ומדריך הדואר שהוצא מכוחו, דבר דואר רשום הוא דבר דואר שנמסר באשנב דואר למשלוח כנגד אישור לשם מסירה לנמען, בדרכים ובתנאים שהותוו במדריך. כלומר, חייב להיות אישור על ביצוע המשלוח, באופן שמאפשר מעקב אחר דבר הדואר (בהתאם לברקוד) מהשולח לנמען.

אין שום הבדל עקרוני בין משלוח בודד למשלוח בכמויות גדולות. גם על משלוח דואר המוגדר במדריך הדואר "כמותי - רשום", חייב להיות מודפס או מודבק ברקוד, והמשלוח חייב להיות מלווה בקובץ ממוחשב של פריטי הנמענים. כך מתאפשר רישום של כל פריט שנמסר לרשות הדואר, והרישום מהווה הוכחה לקבלה של כל אחד מהמסמכים שנמסרו בחבילה למשלוח כדואר כמותי, וכן אמצעי למעקב אחריו. בהעדר תנאים אלה, אין מדובר במשלוח דואר רשום, המהווה כאמור תנאי יסודי שבלעדיו אין לנקוט בהליכי גבייה כלשהם.

לסיכום, בפעם הבאה שחשבונכם יעוקל בטענה שעברתם עבירת חניה, מומלץ לברר אם ההודעה נשלחה בדואר רשום כחוק.

הכותב הינו יועץ משפטי של ארגון מנהלי תחבורה בישראל.