עבירת פגע וברח: עונשים כבדים אל מול כשל אישיותי בהתמודדות עם דחק קיצוני
"תאונת פגע וברח", גדל מאוד בשנים האחרונות. תחושה זו הניעה את מערכת המשפט להטיל עונשים כבדים יותר על מורשעי עבירות ההפקרה
התחושה בקרב הציבור היא, כי מספר מקרי ההפקרה לאחר פגיעה, או בלשון העם "תאונת פגע וברח", גדל מאוד בשנים האחרונות. תחושה זו הניעה את מערכת המשפט להטיל עונשים כבדים יותר על מורשעי עבירות ההפקרה, ואף לקרוא למחוקק להחמיר ברף הענישה המרבי.
עד שנת 2011 היה העונש המרבי בגין עבירת הפקרה תשע שנות מאסר. על חומרתה של העבירה אמר בית המשפט העליון: "עבירת הפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא... הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר לעזור לו, אפשר להצילו, ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוּע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצדה: תשע שנות מאסר".
נסעת - פגעת - תעצור
מקרים כגון זה אשר בו נהרגה בחורה בעת שחצתה את הכביש במעבר חצייה וחברתה נפצעה אנושות על ידי נהג וחברו אשר נמלטו מן המקום, הביאו לידי יוזמות חקיקה אשר דרשו להעלות את העונש המרבי ל-20 שנות מאסר, לקבוע עונש מינימלי של 3 שנות מאסר, ואף לאסור על התביעה להגיע להסדר טיעון עם הנאשם. לבסוף הוחלט להעלות את רף הענישה המרבי מ-9 ל-14 שנות מאסר במקרים שבהם נגרמו לנפגע חבלות חמורות כתוצאה מהתאונה או שהוא נהרג.
יובהר, כי עונש של 14 שנות מאסר יוחד לעבירת ההפקרה בלי להתייחס כלל לאחריותו של הנהג לתאונה. במילים אחרות, יכול נהג להיות מעורב בתאונה שנפגע בה אדם בלי שיימצא אשם בתאונה, אך בריחתו מן המקום בלי להושיט עזרה, היא המקימה את עבירת ההפקרה.
יתרה מזו: המחוקק לא הסתפק בהטלת עונש כה חמור על הנהג הנמלט, אלא חייב בפלילים גם את מי שישב ברכב המעורב, לא הושיט עזרה, לא עמד על תוצאות התאונה ולא הזעיק את כוחות ההצלה, והטיל עליו עונש מרבי של שבע שנות מאסר.
” יכולתו של הנהג לבחור ולנהל התנהגות באופן מושכל ואחראי מצטמצמת מאוד, עד לבלי הכר. באופן שאינו ניתן לחיזוי, נהגים בעלי כוחות אגו חלשים יחסית עלולים לחטוא בהתנהגות בלתי מוסרית וקשה,שאינה מכוונת באותה עת נגד הנפגע, אלא מוּנעת מצורך ראשוני, בסיסי והגנתי “
במילים אחרות: יכול אדם להיות נוסע ברכב שהיה מעורב בתאונה, כשברור כי הנהג אינו אשם כלל בתאונה, אך מחליט משום מה להסתלק מהמקום. בכך מסכן הנהג את הנוסעים ברכבו בעונש מאסר עד שבע שנים, אך ורק משום שלא גרמו לו לעצור ולהושיט עזרה.
אמנם מטרת המחוקק בקביעת אחריות על הנוסע ובהעלאת רף הענישה היא לשרת אינטרס ציבורי ואנושי, אך עד היום לא נערך דיון רציני על השפעת ההחמרה בענישה על נהגים אשר פוגעים ובורחים. יתרה מזו, מתרבות הדעות שההחמרה בענישה לא רק שאינה מרתיעה נהגים כאלה, אלא אולי אף גורמת לחלק מהנהגים פאניקה הדוחפת אותם להימלט מהמקום. אם היה העונש מופחת, ייתכן שהיו מהססים אם הימלטותם "משתלמת".
נהג בפאניקה
מאמר שפרסמו שלושה פסיכולוגים מאנגליה וארה"ב מלמד, כי לפחות חלק מהמעורבים בתאונת דרכים לא מצויים בשלב מסוים שלאחר התאונה במצב שבו הם יכולים לשקול באופן שכלתני ושקול את צעדיהם הבאים. חלקם לוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder) - הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה, המתפתחת לאחר חוויית אירוע טראומטי. הלוקים בהפרעה זו מגיבים לחוויה בתחושות של פחד וחוסר אונים, ולעתים התגובה המיידית לאירוע הטראומטי שהם חוו היא בריחה מהמקום. הגדרת האירוע הטראומטי אינה נוקשה, וישנם שילקו בהפרעה גם אחרי תאונת דרכים קלה.
אחד מהתת-סוגים של הפרעה זו מתייחס לאירועים הקשים שאליהם נחשפים חיילים במלחמה - הלם קרב. אם הלוקים בהפרעה זו מגיבים בפחד, בחוסר אונים או בבריחה מהמקום אף לאחר תאונה קלה, אחת על כמה כשהם מעורבים בתאונה קשה שנפגע בה אדם אחד או יותר.
בהליכים שקדמו לחקיקת התיקון לפקודת התעבורה שבה הועלה רף הענישה על עבירת ההפקרה לארבע-עשרה שנות מאסר, הביע שירות המבחן למבוגרים ממשרד הרווחה והשירותים החברתיים את עמדתו, אשר לפיה בטרם קביעת החמרה בענישה יש להבין את עוצמת האירוע מבחינה נפשית, ואת ההפקרה יש להבין ככשל אישיותי בהתמודדות עם מצב דחק קיצוני, המצמצם עד מאוד את שיקול הדעת.
שירות המבחן פירט, כי הניסיון שהצטבר מפגישות עם נהגים פוגעים שהפקירו את הנפגע מלמד, כי התאונה מייצרת דינמיקה רגשית ונפשית סבוכה מעין כמוה, הגוררת את הנהג לתוך מערבולת רגשית במצב של דחק קיצוני ומעורר פלצות. יכולתו של הנהג לבחור ולנהל התנהגות באופן מושכל ואחראי מצטמצמת מאוד, עד לבלי הכר. באופן שאינו ניתן לחיזוי, נהגים בעלי כוחות אגו חלשים יחסית עלולים לחטוא בהתנהגות בלתי מוסרית וקשה, שאינה מכוונת באותה עת נגד הנפגע, אלא מוּנעת מצורך ראשוני, בסיסי והגנתי, ומגנה מפני התפרקות נפשית עצמית.
כמובן שאין להסיק מסקנות נמהרות שלפיהן כל נהג המעורב בתאונה ונמלט מהמקום חווה חוויה שעוררה הפרעה נפשית המצדיקה את הימלטותו. אפשר להסביר את ההימלטות מהמקום כהחלטה רציונלית לגבי נהג שיכור או נהג שאין לו רישיון נהיגה בר תוקף, או כזה היודע כי אירוע התאונה נגרם באשמתו והוא מבקש להימלט מהמקום כדי להסתיר עובדה זו. אך כיצד תוסבר הימלטות נהג ממקום התאונה כשברור לכל כי אינו אחראי לה וכי לא דבק בו רבב?
