שיכור? או לא?
נהיגה בהשפעה של סמים ואלכוהול
פקודת התעבורה קובעת בין השאר, כי מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן הוא שיכור. העונש המזערי בחוק לנהיגה בשכרות הוא פסילת רישיון הנהיגה לשנתיים ימים, וזאת בנוסף על כל עונש אחר.
לנהיגה בשכרות כתוצאה משתיית אלכוהול נקבע בחוק סף משפטי, ונהג אשר נמצאה בגופו כמות העולה על הסף ייחשב שיכור. לעומת ההגדרה המשפטית ל"שיכור", שאינה בהכרח מייצגת את היות הנהג שיכור בפועל, תקנות התעבורה אוסרות על נהג לנהוג כשהוא נתון להשפעת סמים. אם ממצא כלשהו מלמד שבגופו של נהג נמצא סם מסוכן כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים, למעט סם שקבע שר הבריאות ובתנאים שקבע, ייחשב הנהג שיכור בלי קשר לכמות או לריכוז שנמצאו. מדובר הן בממצא של סם מסוכן והן בתוצרי חילוף של סם מסוכן, ותוצרים אלו יכולים להימצא בגופו של אדם זמן רב ביותר לאחר השימוש בסם, עד מספר שבועות.
ללא ממצא מעבדתי אמפירי, היינו בוצעה דגימה של אוויר או דם ונמצא כי כמות האלכוהול עולה על המידה המרבית המותרת, קשה לקבוע כי אדם מצוי בהשפעה של אלכוהול או סם. ההשפעה של אותה כמות עשויה להשתנות מנהג לנהג בהתחשב בגורמים כגון גיל, משקל ומין. במילים אחרות, נהג יכול להיות שיכור כהגדרת החוק, כי נמצאה בגופו כמות העולה על המותר של אלכוהול, אך לא להיות נתון להשפעת האלכוהול. כמו כן נהג יכול להיות נתון להשפעת האלכוהול גם אם המידה שנמצאה בגופו קטנה ממידת הסף שנקבעה בחוק.
” נהג יכול להיות שיכור כהגדרת החוק, כי נמצאה בגופו כמות העולה על המותר של אלכוהול, אך לא להיות נתון להשפעת האלכוהול. כמו כן נהג יכול להיות נתון להשפעת האלכוהול גם אם המידה שנמצאה בגופו קטנה ממידת הסף שנקבעה בחוק “
קשה עוד יותר לאבחן את השפעת הסם על הנהג, בעיקר בשל הגדרת החוק הקובע, כי כל ממצא של סם או תוצר חילוף של הסם הנמצא בגופו של נהג הופך אותו לשיכור, ועדיין תישאל השאלה של השפעת הסם על הנהג.
ברור כי נהג הנוהג בהשפעת אלכוהול או סם מסוכן יותר מנהג שנחשב שיכור רק בשל הגדרתו המשפטית של החוק. אף על פי כן קבע המחוקק סף ענישה מינימלי של שלושה חודשי פסילה בלבד למי שהורשע בנהיגה בהשפעה של אלכוהול או סם, לעומת עונש של פסילה לשנתיים למי שהורשע בנהיגה בשכרות.
חשוב להוכיח את ההשפעה של האלכוהול או הסם על הנהג בעיקר בתאונות קטלניות, שבהן ההוכחה כי הנהג נתון להשפעה וגרם בשל כך תאונה קטלנית, עלולה להביא להרשעתו בעבירת הריגה, שהעונש בגינה הוא עשרים שנות מאסר.
בית המשפט כבר קבע, כי כדי לקבוע שהנהג נהג בהשפעת סם, אין די בשימוש בסם בטרם נהיגה. השפעת סם, כשמה כן היא. על הנהג להיות מושפע מנטילת הסם באופן שהסם ישפיע על אחד מחושיו החשובים לצורך נהיגה. כמו כן צריך שההשפעה תהיה בשעת נהיגה. ניתן ללמוד על שכרות כזו מהתנהגותו החיצונית הבולטת והברורה בעליל של הנוהג ברכב.
כשמדובר בשכרות כתוצאה משתיית משקאות אלכוהוליים, אפשר להרשיע נהג אם הוא נראה מטושטש, נוהג בזיגזג ימינה ושמאלה או אינו יכול לעמוד על רגליו משנעצר על ידי שוטר וריח חזק של אלכוהול נודף מפיו. מערכת ראיות כגון זו עשויה (אך לא בהכרח) לשמש ראיה להסקת מסקנה בדבר שכרותו של נהג.
כשמדובר בשיכור "קלסי", ריח אלכוהול הנודף מפיו של נהג אינו מספיק כראיה לשתיית אלכוהול. נדרשת ראיה נוספת המוכיחה את היותו נתון להשפעת המשקה המשכר. בדרך האנלוגיה אפשר להוכיח את השפעת הסם המסוכן על הנהג. תנאי הכרחי, שאינו מספיק, להרשעת נהג כזה הוא הוכחת עצם השימוש בסם. משהוכח השימוש בסם, יש להוכיח גם את השפעת הסם על הנהג בשעת נהיגתו. צריך שתהיה ראיה חיצונית ברורה בעליל של עצם השפעת האלכוהול על חושיו של הנהג.
לעומת נהג הנוהג כשהוא נתון להשפעת אלכוהול ויש לכך סימנים חיצוניים או התנהגותיים כגון ריח חזק של אלכוהול מפיו, אי יכולתו לעמוד יציב, או אי יכולתו לפסוע ביציבות על קו ישר או להביא את אצבע ידו לאפו בעיניים עצומות, הרי שקשה למצוא סימנים חיצוניים והתנהגותיים לנהג המושפע מסם, בעיקר שהשפעת הסם הולכת ומתפוגגת ובגופו מצויים רק תוצאי חילוף של הסם.
