הנהג תמיד אשם
הרחבת מעגל האחריות של הנהג, של בעל הרכב ושל אחרים שלקחו חלק באירוע תאונתי
מרחב תנועה כגון כביש, דרך עפר, שטח וכדומה מזמן לעתים קרובות אירועים תאונתיים שבהם נפגעים אנשים ורכוש. בתי המשפט בפסיקותיהם הרחיבו את מעגל האחריות לכל הגורמים המצויים באותן זירות, ואף לאלו שאינם מצויים בהן, אך יש להם אחריות להתרחשויות בזירות אלו.
פסיקות של בתי המשפט מלמדות, כי האחריות המוטלת על נהג רכב, על בעליו או על המחזיק בו, לא מתמצה רק בתוצאות נהיגה רשלנית של נהג, אלא רלוונטית לפעולות נלוות אחרות, ולעתים אף להיעדר פעולה, היינו - מחדל. הדוגמאות הבאות מלמדות, כי אדם יכול להיות מורשע בפלילים ואף להישלח אל מאחורי סורג ובריח גם אם נהג למופת, או שלא נהג כלל, אך אדם אחר נפגע כתוצאה מרשלנותו.
אשם גם כשלא אשם
כך היה בעניינו של נהג אשר נהג בכביש שבו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון, כששטח הפרדה עם מעקה בטון מפריד בין המסלולים. מהירות הנסיעה שהיתה מותרת במקום - 90 קמ"ש. מלבד הנהג היו ברכב שני נוסעים: האחד ישב במושב שליד הנהג, והאחר שכב במושב האחורי של הרכב ולא היה חגור בחגורת בטיחות. הנהג נהג ברכב במהירות של כ-100 קמ"ש, כשלפתע סטה מנתיב הנסיעה ימינה, פגע במעקה בטיחות שבצד ימין והתהפך עם הרכב לתעלה שבצד הכביש. כתוצאה מהתאונה הועף הנוסע ששכב לא חגור במושב האחורי מהרכב, נפגע בראשו, וכתוצאה מהפגיעה נפטר. הנהג והנוסע הנוסף נחבלו.
בית המשפט פטר את הנהג מאחריות לתאונה, אך בד בבד קבע, כי משהתחיל את הנסיעה, לא מילא הנהג אחר החובה בחוק שלא להסיע אדם ברכב שבו מותקנות חגורות בטיחות, אלא אם כן הוא חגור בחגורת בטיחות. מאחר שהנהג לא מילא אחר חובה זו, הנוסע מאחור הועף מהרכב עקב התאונה ומצא את מותו. לפיכך מצא בית המשפט את הנהג אשם בגרימת מותו של הנוסע, למרות שלא מצא אותו אחראי לקרות התאונה.
” בעליו של רכב הותיר את צרור המפתחות על מושב הנהג. אדם שזהותו לא נודעה נטל את המפתחות, הניע את הרכב, נסע במהירות גבוהה וגרם למותה של אישה. בהרשיעו את הבעלים של הרכב, קבע בית המשפט כי מדובר ברשלנות שכן בעל הרכב לא הקפיד על כללי הבטיחות “
במקרה אחר, בעליו של רכב הותיר את צרור המפתחות על מושב הנהג כשהרכב חנה ליד ביתו. אדם שזהותו לא נודעה נטל את המפתחות, הניע את הרכב, נסע במהירות גבוהה, פגע בהולכי רגל וגרם למותה של אישה. בהרשיעו את הבעלים של הרכב, קבע בית המשפט כי מדובר ברשלנות שכן בעל הרכב לא הקפיד על כללי הבטיחות. במעט תשומת לב היה אפשר למנוע את מותה של האישה. היינו, הנאשם כלל לא נהג ברכב, ואף לא היה מצוי בסביבת מקום כאשר אירעה התאונה, ובכל זאת נמצא כי התרשל. רשלנותו התבטאה בהיעדר פיקוח על מפתחות הרכב ובהיעדר התייחסות לכך שמישהו עלול לקחת את המפתחות, להניע את הרכב, לנהוג בו ולגרום נזק.
קיימים גם אירועים מסוג אחר, שבהם מרחיב בית המשפט את האחריות לאירוע התאונתי לגורמים אחרים. כך היה בעניינה של רוכבת אופניים אשר חצתה ברכיבה על אופניה מעבר חצייה ונפגעה תוך כדי כך על ידי משאית שחצתה את הדרך באותו מקום. בנהיגה לא זהירה הואשמה דווקא רוכבת האופניים, שאף הורשעה בסופו של דבר על ידי בית המשפט. מאחר שהנאשמת לא העבירה את אופניה על מעבר החצייה אלא רכבה עליהם בעת החצייה, בית המשפט דחה את גישתה, כי קיימת לה זכות קדימה בכל מקרה. בית המשפט קבע, כי לא ייתכן שכל פעם שרוכב אופניים או הולך רגל יפתיע נהג רכב, לעולם יואשם נהג הרכב בקרות התאונה. על הולכי רגל ורוכבי אופניים לקחת אחריות על מעשיהם ולהיזהר בכביש בדיוק כמו המשתמשים האחרים בכביש. אי אפשר לקבל גישה כי רק לנהגי רכב אחריות לקרות תאונות בדרכים.
ישנם מקרים, אם כי הם נדירים, שבהם פוטר בית המשפט מאחריות נהג אשר ראה הולך רגל טרם הפגיעה אך לא יכול היה לצפות את התנהגותו החריגה. נפסק שחובת הזהירות המוטלת על נהג היא חובת זהירות בלבד, אך לא "רוח נבואה". יהא זה מרחיק לכת כאמור לדרוש מנהג סביר לשחזר במהלך נהיגתו מצבים שגרתיים שהבחין בהם או אמור היה להבחין בהם זמן מה לפני אירוע התאונה, ולייחס להם "פוטנציאל סיכון" כאשר ברור ש"פוטנציאל הסיכון" על פי מבחני נהג סביר קלוש ביותר.
