תאונה בתא מטען

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מחריג מכלל הזכאים לפיצוי את אלה שנפגעו כתוצאה מפריקה וטעינה של הרכב. במקרה שלהלן עולה השאלה, האם נזק גוף שנגרם במהלך הנחת חפצים אישיים בתא המטען יוכר כתאונת דרכים, שהרי לכאורה מדובר בפעולה של פריקה וטעינה שאינה מזכה בפיצוי.

שאלה זו עלתה לדיון בתיק אזרחי 1655/99 בבית משפט השלום בעכו, בפני כבוד השופט ג'מיל נאסר.

העובדות

עובדות המקרה בתיק זה היו כדלקמן: התובע, קטין, נפגע באירוע מיום 21/11/96. הדבר קרה כאשר הרכב עמד כשהוא מוכן לנסוע ומנועו מונע. אמו של הקטין הניחה מטען אישי בתא המטען האחורי של הרכב וסגרה את הדלת על ידה של בנה, אשר עמד בקרבתה.

השאלה שעמדה להכרעה הייתה האם האירוע מהווה תאונת דרכים - כמשמעותו של מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או שהאירוע מוחרג עקב היותו "פריקה וטעינה", כמפורט בסיפא של הגדרת שימוש.

המסגרת החוקית

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע, כי משתמש ברכב יהיה זכאי לפיצוי אם נפצע במהלך שימוש ברכב. בעת הדיון בהגדרת המונח "שימוש" מחריג המחוקק וקובע: "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".

כבוד השופט נאסר קבע בפסק דינו את גדר המחלוקת המשפטית בין הצדדים: "...העימות המשפטי מתייחס למחלוקת האם ההחרגה הנ"ל מתייחסת לטעינה ופריקה של מטען 'פרטי', או שמא מתייחסת רק לפריקה וטעינה של מטען 'מסחרי' במסגרת עיסוק מסוים. ובמילים אחרות, האם כאשר מדובר בפעולה של טעינה ופריקה (ואין מחלוקת על הגדרת הפעולה), יש חשיבות לסוג המטען מבחינת היותו פריט אישי, או פריט של עיסוק? האם דומה המקרה לזה של פלוני המגיע עם רכבו הביתה וניגש לבגאז' האחורי של הרכב כדי לקחת את תיקו האישי או שק של מצרכי בית שרכש מחנות, ואז נופל מכסה המנוע על ידו או ראשו, או למקרה שבו שליח הגיע עם רכבו למסור קרטון ובו מצרך מסוים לכתובת מסוימת במסגרת עיסוקו, ואגב פריקתו של הקרטון מהרכב הנ"ל הוא נפגע בגופו."

מי הפורק?

בטרם קיבל החלטה בסוגיה זו, עסק כבוד השופט נאסר בסקירת הפסיקה הקיימת: "...סוגיה זו טרם זכתה לדיון ולהכרעה בבית המשפט העליון. לא מעט פסקי דין התייחסו להחרגה הנ"ל כפי שהיא מופיעה בסיפא של הגדרת שימוש על פי סעיף 1 לחוק, אך ככל שאנו נדרשים להגדרת הדיבור "מטען" כחלק מהגדרת "שימוש" על פי החוק, תוך הבחנה בין מטען פרטי לבין מטען מסחרי במסגרת עיסוק, הרי לא ניתן עד כה ולו פסק דין אחד על ידי בית המשפט העליון."

כבוד השופט נאסר הצביע על שני פסקי דין בודדים המתייחסים לסוגיה. האחד ניתן במסגרת הליך פלילי: ע"פ 2940/94, צבי לוין נגד מדינת ישראל, [פד"י כרך מח' (4) עמוד 545]. השני הוא פס"ד בהליך אזרחי ע"א (מחוזי חיפה) 542/94, פאוזיה סבאג נגד דולב חברה לביטוח (פורסם באוגדן של צלטנר,חבות לנפגעי תאונות דרכים, עמוד 3277).

"...בפסק הדין בעניין לוין, מדובר על משמעות הביטוי 'פרט לפריקה וטעינה' אשר מופיע לעתים בשלט שמתחת לתמרור האוסר חניה. שאלה זו התעוררה לאחר שהמערער עצר את מכוניתו בקרבת תמרור אשר אוסר חניה למעט פריקה וטעינה, וזאת למספר דקות בדרכו למסור תיק מסמכים לעורך דינו. לטענתו של המערער, בוצעה פעולת פריקה ולכן החניית הרכב הייתה כדין. טענה זו נדחתה על ידי שתי הערכאות הראשונות והגיעה להכרעת בית המשפט העליון. השופט זמיר קבע בפסק הדין הנ"ל, כי הלשון סובלת הרבה פירושים. לא כל מה שנדחס בתוך המשמעות הלשונית של מילה, הרי הוא בהכרח גם הפירוש הנכון של אותה מילה. הפירוש הנכון נובע בדרך כלל משילוב של המשמעות הלשונית ותכלית הדיבור. התכלית של תמרור האוסר חניה, פרט לטעינה ופריקה, היא בראש ובראשונה לשרת את האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי הוא בעיקר מניעת שיבוש של תנועת המכוניות. מי שעוסק בהובלת מטענים לבתי עסק במכונית, רשאי לחנות במקום אסור לחניה פרט לפריקה וטעינה, אם חנה לצורך פריקה וטעינה של המטען, ויהיו סוג המטען או משקל המטען אשר יהיו. שונה המצב לגבי נהג שאינו עוסק בהובלת סחורות לבתי עסק. תמרור המתיר העמדת מכונית לצורך פריקה או טעינה אינו מוגבל, לא במפורש ואף לא במשתמע, לנהגים שעיסוקם בהובלת סחורות או מכוניות מסחריות בלבד. עם זאת, יש הבדל לעניין זה בין נהג שעיסוקו הובלת סחורות והוא נוהג מכונית לצורך זה, לבין נהג של מכונית פרטית הנוהג במכונית לצורך אחר."

לשם ביסוס האבחנה הנ"ל בין מי שעוסק בהובלת סחורות לבתי עסק לעומת פריקה של דבר אישי, הוסיף השופט זמיר ואמר כי לו היה בית המשפט מאשר כי העמדת מכונית כדי להוריד ממנה מסמך ולמוסרו למשרד סמוך היא פריקת מטען, הייתה בכך הכשרה להעמיד מכוניות פרטיות ליד תמרורים האוסרים חניה פרט לפריקה וטעינה, על מנת למלא צרכים אישיים רבים ומגוונים. קל וחומר, לו היה בית המשפט אומר כי חניה לצורך קניית מצרך, כגון עיתון או כיכר לחם, אינה אלא העמדת מכונית לצורך פריקה או טעינה, שהרי במקרה כזה הנהג פורק מהמכונית שטר כסף, או לכל הפחות טוען על המכונית עיתון או כיכר לחם. לא זו ההוראה שבתמרור ולא זו תכלית התמרור על פי תכלית החקיקה.

על מנת להשלים את התמונה ציין השופט זמיר כי לכאורה עולה תמיהה שאותו חפץ ייחשב מטען אם הוא נפרק ממכונית על ידי נהג שעיסוקו הובלת סחורות, אך לא ייחשב מטען אם הוא נפרק ממכונית פרטית על ידי נהג אחר. לא אחת המשפט מכיר בכך שאותו ביטוי עצמו עשוי לשמש במשמעויות שונות בהקשרים שונים - הכל לפי תכלית החקיקה. התוצאה המעשית בפסק דין זה הייתה כי המערער באותו הליך לא יכול להימלט מביצוע העבירה של חניה שלא כדין, שכן החניית הרכב לא הייתה למטרת פריקה או טעינה, ולכן התמרור האוסר חניה למעט פריקה או טעינה תופס. משעבר המערער על האיסור, הרי שהורשע בדין.

פריקה מסחרית או פריקה אישית?

בפסק הדין השני אשר התייחס לסוגיה המוזכרת לעיל, בעניין פאוזיה סבאג, הגיע לבית המשפט המחוזי בחיפה מקרה כדלקמן במסגרת ערעור: המערערת, בתה וגיסה, יצאו לביקור פרטי אצל אחותו של הגיס. בידי המערערת היו חפצים אישיים. הגיס פתח את דלת תא המטען של הרכב והלך לכיוון תא הנהג. המערערת הכניסה חפצים אישיים לתוך תא המטען ואז בתה טרקה את הדלת בחוסר תשומת לב, כיוון שסברה שהמערערת השלימה את הנחת החפצים. עקב כך נפגעה המערערת בראשה. השופט גריל אשר כתב את פסק הדין העיקרי, הביא את ההגדרה של תאונת דרכים ואת הגדרת שימוש לרבות ההחרגה לעניין פריקה וטעינה. בהתייחסו לסוגיה במאמר זה, ציין כי הדעת נותנת שהכוונה של המחוקק היא לפריקה או טעינה במובן המקובל של עיסוק מסחרי או עסקי, או בהעברה של חפץ גדול או כבד, כאשר טמון סיכון אפשרי של פגיעה.

על רקע הנסיבות שתוארו בפסק הדין של סבאג, ציין השופט גריל כי האירוע התרחש ברכב פרטי , כאשר ניסיון החיים מלמד שייתכן שנוסע המשתמש ברכב יישא עמו תיק של חפצים אישיים או סל מצרכים או חבילה כלשהי. לא ייתכן, כך קבע השופט גריל, שהנחת חבילה כזו או סל כזה או תיק מסמכים אישי ברכב פרטי, ייחשבו לטעינת מטען אשר מוחרג על פי החוק. על רקע נתונים אלה קבע השופט גריל, בהסכמת חבריו לדין, כי האירוע שבו נפגעה גברת סבאג אינו מוחרג עקב הטענה של פריקה וטעינה, ועל כן יש לקבוע כי המדובר בתאונת דרכים.

החלטת השופט

לאור האמור לעיל, כבוד השופט נאסר קבע כי: "...אכן המקרה שנידון בעניין לוין שהובא לעיל הינו מתחום דיני התעבורה או המשפט הפלילי, אך יש לאמץ לעניות דעתי את ההיגיון שעמד בבסיס פסק דינו של השופט זמיר גם לתחום שבו אנו עוסקים על פי חוק הפלת"ד... אני מגיע למסקנה כי יש לקבוע כי הדיבור 'פריקה או טעינה' כהגדרתו בסיפא של הגדרת שימוש בסעיף 1 לחוק הפלת"ד מתייחס לפעילות עסקית ולא לפעילות פרטית. כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית, ובמנותק מכל עיסוק, פורק מרכבו פריט אישי כזה או אחר, הרי גם אם במובן הטכני אנו רואים את הפעולה הנ"ל כפעולה של פריקה, הרי מבחינה נורמטיבית יש לקבוע כי לא מדובר בפריקה כמשמעותה בחוק הפלת"ד. החוק באופן כללי בא להחריג את המקרים של פריקה וטעינה כאשר מקרים אלה מזכים את הנפגע בעילה על פי דיני הנזיקין הכלליים. כבר נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי בבסיס חוק הפלת"ד עומדת תכלית סוציאלית, וכי יש להעדיף את התכלית הנ"ל כאשר אנו ניגשים למלאכת הפרשנות."

יישום ההלכה המשפטית

לאור האמור לעיל, יישם כבוד השופט נאסר את הפרשנות של החוק על עובדות המקרה שלפנינו: "...קבענו אם כך, כי ההגדרה של פריקה וטעינה על פי הגדרת 'שימוש' שבסעיף 1 לחוק מתייחסת למטען מסחרי ולא פרטי. הפעילות צריכה להיות פעילות עסקית, במסגרת עיסוקו של אדם, ולא במסגרת פעילות פרטית. לאור האמור לעיל, אני קובע כי אין תחולה לחריג של פריקה וטעינה, ולכן יש לקבוע כי המדובר באירוע שארע עקב שימוש ברכב מנועי על פי ההגדרה הבסיסית. אני קובע בזאת כי האירוע נשוא הדיון מהווה תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד..."

המסקנה העולה מפסק דין זה היא כי במידה שארעה פגיעה גופנית במהלך פריקה וטעינה פרטית של מטען אישי ולא מסחרי, ופריקה זו הייתה שלא לצורך פעילות עסקית, הרי במידה שהמנוע היה מונע, הפגיעה תוכל להיות מוכרת כפציעה שנגרמה במהלך תאונת דרכים ותוכל לזכות את הנפגע בפיצוי.

הכותב הינו מומחה בתחום הנזיקין והתעבורה.