תת־מקלע תומפסון

ג'ון טליאפרו תומפסון (John Tagliaferro Thompson) היה אדם עסוק במיוחד. הוא שירת 33 שנים במדים, וברגע קידומו היה הקולונל המלא הצעיר ביותר בצבא ארצות הברית. הוא היה אחראי, בין היתר, לאימוץ תחמושת 45ACP לאקדח M1911 ולרובה M1903 ספרינגפילד (Springfield), אך את מקומו בהיסטוריה כאגדת נשק קל הבטיח דווקא תת־מקלע אחד, מתקדם באופן חריג לזמנו.

תת־מקלע תומפסון M1921 היה מורכב מאוד מבחינה מכנית. עם זאת מאחר שיוצר ממש בסוף מלחמת העולם הראשונה, הוא היה ייחודי לזמנו. אבות־טיפוס ראשונים הושלמו יום לאחר סיום המלחמה. בדומה לג'ין סטונר (Gene Stoner) ולצוות ארמלייט (Armlite) שפיתחו לימים את M16, גם החברה של הגנרל תומפסון פעלה כמרכז פיתוח. היא תכננה את הנשק שנשא את שמו של תומפסון, אך לא החזיקה ביכולת ייצור עצמאית, לכן סדרת הייצור הראשונה, שכללה 15,000 כלי נשק, הוזמנה מחברת קולט (Colt).

תומפסון קולט המקוריים היו יצירות הנדסיות מרשימות במיוחד. הם יוצרו מבלוקים גדולים של פלדה מחושלת, עובדו בדיוק רב וקיבלו גימור כחול מוקפד, הם היו דוגמה מובהקת לאומנות הייצור של כלי נשק בזמן שבין שתי מלחמות העולם. עם זאת בהיעדר מלחמות פעילות, מספר הרוכשים היה מצומצם. מחירו של הרובה הבסיסי היה 175 דולר, ותוספת מס המכירה העלתה את המחיר ל־200 דולר, במונחים של היום - כ־3,600 דולר. בסוף נקלעה החברה של תומפסון, אוטו־אורדננס (Auto-Ordnance), לקשיים כלכליים.

M1921 תפס מקום בולט במלחמות הכנופיות של תקופת היובש, והופעתו הבולטת ביומני החדשות סייעה לקדם את חוק כלי הנשק הלאומי משנת 1934, אשר גרם למקלעים אוטומטיים להיות נדירים באמצעות מיסוי כבד. הכלים ששרדו מאותו זמן נמכרים כיום במחירים גבוהים במיוחד.

המרכז המכני של תת־מקלעי תומפסון המוקדמים היה מנגנון בליש לוק (Blish lock). מדובר ברעיון של הממציא האמריקני ג'ון בל בליש (John Bell Blish), שהתבסס על ההנחה כי למתכות שונות, במקרה זה פלדה וברונזה, חיכוך שונה, בהתאם ללחץ. במנגנון שולב רכיב נעול בצורת H מברונזה, שהיה יקר ומסובך לייצור, ובדיעבד התברר כבלתי נחוץ. חיילים בריטים בצפון אפריקה אף הסירו ממנו חלקים כדי לשפר את האמינות בתנאי אבק, והנשק המשיך לפעול ללא בעיה.

דגמי M1921 ירו בקצב של כ־900 כדורים בדקה. כדי להאט את קצב האש, אוטו אורדננס תכננה מחדש את הכלי עם נוקר כבד יותר וקפיץ רתע קשיח, מה שהביא לדגם M1928 עם קצב אש של כ־700 כדורים בדקה. מלבד שינוי זה, הדגמים היו זהים, ורבים מכלי M1928 היו למעשה דגמי M1921 עם סימון מספרי מתוקן.

במלחמת העולם השנייה היה התומפסון מיושן למדי, אך בהיעדר חלופות רכשו הבריטים כל כלי נשק שהיה זמין. גרסאות אלו כונו M1928A1. לדגמים M1921 ו־M1928 היו קנים מקוררי צלעות, קת נשלפת, ידית דריכה עליונה ותאימות למחסניות תוף, אך ייצורם היה מורכב מאוד. בשנת 1942 הוזמן תכנון מחדש.

כך נולד דגם M1, שהיה פשוט למדי. מנגנון בליש בוטל, הקנה איבד את צלעות הקירור, ידית הדריכה הועברה לצד הימני, והאחיזה הקדמית נעשתה אופקית בלבד. בדגם M1A1 הוחלף נוקר מתנדנד בנוקר קבוע, אך מעבר לכך הדגמים היו דומים.

לאחר המלחמה עברה אוטו־אורדננס גלגולים, ובשנות ה־60 החלה ייצור מחודש בעיר וסט־הרלי שבמדינת ניו יורק תוך שימוש בחלקים צבאיים עודפים. דגמי West Hurley נחשבו בעבר לפחות איכותיים, אך כיום גם הם נדירים ויקרים.

לפרטים נוספים