מסלולי הטיפוס הקשים באירופה
צרפת היא ביתם של הרי האלפים, הפירנאים וטור דה פראנס - מרוץ האופניים הגדול בעולם, ולכן רבים מניחים שבתחומה נמצאים גם הטיפוסים הקשים ביותר לרוכבים באירופה. אבל האמת אחרת לגמרי: כמה מהעליות האכזריות ביותר לרוכבי כביש נמצאות דווקא באוסטריה, בשווייץ, בספרד ובאיטליה, והן משאירות את קול דה טורמאלה ואלפ דואז מאחור, לפחות מבחינת הקושי הפיזי. הנה שבעה מסלולי טיפוסים שמצריכים מהרוכבים יותר מכל מה שיש בטור הצרפתי, והם גם יפים להפליא.
הראשון ברשימה הוא מסלול רטנבאכפנר (Rettenbachferner) במחוז סולדן שבאוסטריה. הטיפוס הזה נמשך רק 12.5 ק"מ, אבל יש בו עלייה אנכית של 1,385 מטרים עם שיפוע ממוצע של 11.1%. הנתון קיצוני גם לגבי הטיפוסים המאתגרים ביותר בטור דה פראנס, שמסתכמים בדרך כלל ב-7-8 אחוזים. רוכבים רבים נאלצים להחליף את מערכת ההילוכים שלהם לפני העלייה, ולעיתים גם במהלך המסע, כדי לעמוד בעומס. עם שיפועים שמגיעים ל-14.5% וקטעים ממושכים בדו-ספרתי, הטיפוס מקשה הן על הגוף והן על הנפש, ואפילו נוף הקרחונים המרהיב לא מצליח להסיח את הדעת מהכאב.
דרך קרחון קאונרטל (Kaunertal) היא מסלול נוסף עם טיפוס ארוך במיוחד - 38.6 ק"מ - עם עלייה אנכית של 1,888 מטרים. השיפועים בפתיחה אמנם מתונים, אך ככל שמתקדמים, הדרך מתייצבת על קטעים קשים של 10% ואף יותר. העלייה מסתיימת בגובה של 2,750 מטרים, אחרי שעוברים את מאגר המים שטאוזה (Stausee) וממשיכים אל אזור הררי מבודד. בקטע האחרון, שאורכו 11 ק"מ, ממוצע של 9% והוא מתפתל בעשרות סיבובים חדים אל עבר אתר הסקי שבראשו, שם גם נמצאת חנות המזכרות המקומית.
במסלול הבא - 13.3 ק"מ עם 1,124 מטרים של טיפוס ושיפוע ממוצע של 8.5%. זה האח הפחות מוכר של מעבר סטלביו המפורסם - מעבר האומברייל (Umbreilpass) בשווייץ, אבל מבחינת קושי, הוא גובר עליו. במסלול סטלביו הפופולרי 25 ק"מ עם שיפוע ממוצע של 7%, ואילו בהאומברייל מדרגות שיפוע אכזריות של 9% לכל אורכו כמעט. הוא מתאפיין ב-36 פניות חדות, כמעט ללא תנועה, ובנופים שמזכירים את הפסגות הפראיות של שווייץ. נקודת סיום בגובה 2,500 מטרים מספקת תחושת הישג שלא כדאי לפספס.
אלטו דה לוס מצ'וקוס (Alto de Los Machucos) הוא טיפוס קצר אך קיצוני: רק שישה ק"מ, אך עם שיפוע ממוצע של 10% ושיפועים מרביים של עד 28%. זו אחת העליות הקשות ביותר שהיו אי פעם חלק ממסלולי הוואלטה הספרדי, אחד ממרוצי האופניים הגדולים בעולם. הדרך הצרה, המרוצפת בטון מחוספס, נועדה להעניק אחיזה, אך למעשה שואבת אנרגיה מהרוכבים. העלייה דורשת מהגוף ומהרוח הרבה יותר מסיבולת. הדרך הזו לא סולחת, ורק אחדים יכולים לעמוד באתגר.
פיקו ולטה (Pico Veleta) שבאזור גרנדה הספרדי הוא כביש שמטפס אל פסגת פיקו ולטה ונחשב לאחד הגבוהים באירופה - 3,375 מטרים. העלייה נמשכת 37.4 ק"מ, עם טיפוס אנכי של 2,484 מטרים. אך מעבר לקושי הפיזי, יש שינוי חד בתנאי הדרך: האספלט מתחלף במהמורות, ואז בחצץ, ובהמשך בשבילי סלעים. כאשר מגיעים לאזור הסקי, נשארים עשרה ק"מ מפרכים במיוחד. זה מסע לגבהים שבהם האוויר דליל והנופים משיבים את הרוכב לפרופורציות - חוויה כמעט מיסטית, שנראית כמו מסע אל גבול האטמוספירה.
סן פלגרינו האלפי (San Pellegrino in Alpe) הוא טיפוס של 13.7 ק"מ עם עלייה של 1,217 מטרים וממוצע של 10%, והחלק האחרון פשוט ברוטלי. בקטע העליון קירות של 18% ואף 20%. בעבור רוכבים רבים זה קצה גבול היכולת. לא במקרה העלייה שברה כמעט את אגדת הרכיבה מרקו פנטאני (Marco Pantani).
המסלול האחרון ברשימה הוא קול דל ניבולה (Colle del Nivolet) בקרבת נואסקה (Noasca) האיטלקית. המסלול באורך של 21.3 ק"מ עם טיפוס של 1,142 מטרים ושיפוע ממוצע של 5% בלבד. המספרים עשויים להטעות. זו אחת העליות היפות והמתעתעות ביותר. הדרך חוצה את פארק גראן פרדיסו, עולה דרך אגמי אלפיים ועוברת לסירוגין בקטעים עם שיפועים דו-ספרתיים לפני שהיא מתפתלת אל פסגת Lago Serrù. הנוף עוצר נשימה, וזו גם אחת הסיבות שבמקום זה צולמה סצנת האוטובוס האייקונית בסרט "הג'וב האיטלקי" (The Italian Job). העלייה שוברת את הרגליים, אך שווה כל רגע.
לסיכום, לא משנה מה רמת המיומנות של הרוכב, העליות האלה באירופה מייצגות את קצה גבול היכולת. הן אינן נמדדות רק במספרים אלא בהשפעתן על הגוף והנפש. צרפת אולי מחזיקה בסטטוס הספורטיבי הגבוה ביותר, אך מי שמחפש אתגרים אמיתיים, צריך לחצות את הגבול.
