בית המשפט נגד תביעות ההשתקה

האם דרישה של סוכן דוגמניות לפיצוי של 30 אלף שקלים בשל תגובה עוינת על פוסט בפייסבוק מלפני שלוש שנים נחשבת לתביעת השתקה? ייתכן שהתשובה לשאלה זו חיובית. כך טוען עורך הדין תומר ארד המייצג את הגולשת, שסירבה לשלם את המחיר הכבד שנדרש ממנה.

עו״ד ארד, המתמחה בהגנה מפני תביעות השתקה ולשון הרע, מסביר כי תביעות השתקה הן כאלו שהגשתן אינה נובעת מרצון אמיתי להשגת פיצוי על פגיעה בשם טוב אלא מניסיון לבלום ביקורת, תוך פגיעה קשה בחופש הביטוי. לדבריו, בניגוד לארצות הברית ולאירופה, שבהן קיימים חוקים ייעודיים נגד תביעות מסוג זה, בישראל הנושא מוסדר אך רק באמצעות פסיקה, וזו תורמת לקרקע משפטית הפכפכה.

נקודת המפנה בתחום זה הייתה השנה, עם מתן פסק דין של בית המשפט העליון בעניין נתנאל וקנין נגד קיבוץ ניר דוד. מדובר בהלכה חדשה שבה נקבעו לראשונה קווים מנחים לזיהוי תביעות השתקה והתמודדות עמן.

השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין, שכתבו את דעת הרוב, הגדירו את תביעת ההשתקה ככזו שמוגשת לשם מטרה חיצונית להליך המשפטי כגון השתקת ביקורת ציבורית, ולא לשם בירור אמיתי של עילת תביעה. ההלכה המבוססת על עקרון איסור השימוש לרעה בהליכי משפט, שינתה את האופן שבו בתי המשפט בישראל אמורים לפעול בנושא.

בהלכה החדשה נקבעו שישה מאפיינים שהצטברותם מחזקת את ההבנה כי מדובר בתביעת השתקה:

פערי כוחות בין הצדדים: לתובע יש יתרון כלכלי או מוסדי ממשי על פני הנתבע, למשל כאשר גוף חזק ובעל משאבים מגיש תביעה נגד אדם פרטי או עמותה קטנה, והפער הזה הופך את עצם ניהול ההליך לכלי לחץ.

עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית: האם יש בסיס משפטי ממשי לתביעה? במקרים רבים התביעות מוגשות על אף שאין להן סיכוי אמיתי, רק כדי להרתיע או להכביד, בעיקר בשל הוצאות משפט כבדות והתארכות הדיון המשפטי.

תביעת פיצוי מופרזת ובלתי סבירה: מאפיין זה נועד לייצר אפקט הרתעה נוסף נגד הנתבע באמצעות דרישת סכומים אסטרונומיים שאין להם קשר לנזק הנטען, ולעיתים גם ללא כל ראיה קונקרטית לנזק כלשהו.

בחירת נתבעים בעייתית או אסטרטגית: נוגעת לבחירה מכוונת של תובע לתבוע דווקא את מי שקל יותר להרתיעו כגון עיתונאי במקום כלי התקשורת שבו פורסמו הדברים, או אדם ששיתף פוסט במקום מי שפרסם אותו במקור. בחירת הנתבע, שנעשית משיקולים טקטיים ולא משפטיים, היא תמרור אזהרה מפני תביעת השתקה.

הגשת תביעה בגין ביטוי במסגרת שיח ציבורי: כאשר הפרסום נוגע לנושא בעל עניין ציבורי כגון ביקורת פוליטית, פעילות מוסדית או שימוש בכספי ציבור, לפיכך התביעה מבקשת למעשה למנוע דיון ציבורי לגיטימי.

מכלול התנהלות התובע: כיצד התובע פעל לפני ההליך ובמהלכו? האם שלח מכתבי התראה מאיימים שאינם מתמקדים בנזק שנגרם לו אלא בדרישה כספית גבוהה ובבקשה להסיר את הפרסום? האם נקט הליכים חוזרים או בחר בית משפט מרוחק? כל אלה עשויים ללמד על כוונה להרתיע ולהשתיק ולא על רצון אמיתי לזכות בפיצוי על פגיעה בפועל.

אילוסטרציה

טיפול בתביעות השתקה

בית המשפט העליון קבע בהלכה החדשה שתי דרכי פעולה אפשריות הנתונות מעתה לבתי המשפט בישראל. הראשונה, סילוק התביעה על הסף כאשר ברור שמדובר בתביעת השתקה מובהקת, והשנייה, דחיית התביעה לאחר בירור תוך חיוב התובע בהוצאות גבוהות במיוחד, בפרופורציה לפיצוי המופרך שדרש.

לדברי עו"ד ארד, שתי הדרכים נועדו למעשה לייצר תמריץ שלילי לתובעים שמנסים להשתמש במערכת המשפט כאמצעי הרתעה, ולחזק את עמדת הנתבעים המוחלשים, שנאלצים להתמודד עם הליך סרק משפטי שנפתח נגדם וגורר אותם לבזבוז זמן ומשאבים. כך נהפכת המערכת המשפטית עצמה למנגנון מרסן בפני תביעות שנועדו לדכא את השיח החופשי בחברה מתוקנת.

עוד אמר עו"ד ארד, כי אפשר לזהות סימנים לתביעת השתקה כבר בשלב מכתב ההתראה, עוד לפני הגשת התביעה. מכתבים מסוג זה מתמקדים בדרך כלל בדרישה להסרת פרסומים ובהתחייבות לא לעסוק בנושא, בלי לבקש פיצוי כספי על נזק ממשי. לדבריו, זה סימן מובהק שהמטרה היא השתקת ביקורת ולא תיקון עוולה.

לדברי עו"ד ארד, אין דרך מעשית למנוע הגשת תביעות כאלה, אך מומלץ להעלות את טענת ההשתקה כבר בתחילת ההליך, תוך הגשת בקשה לסילוק על הסף.

פסיקות בתביעות השתקה

מיד לאחר פסק הדין בעניין וקנין (ניתן ביום 7.1.2025) החלו בתי המשפט להשתמש בהלכה החדשה ולפרש אותה. ביום 16.1.2025 דחה בית משפט השלום בבאר שבע תביעת לשון הרע שהגישה חנות לממכר ביגוד יוקרה נגד לקוחה שטענה בנוכחות לקוחות אחרים כי נמכרה לה חולצה מזויפת. בית המשפט, תוך אזכור הפסיקה בעניין וקנין, ציין שמדובר "בביקורת צרכנית שיש להיזהר מהשתקתה." השופט אור אדם ציין שהנתבעת סברה בתום לב כי החולצה שנמכרה לה אינה מקורית בעקבות בדיקה שעשה בנה, וגם אילו טעתה במחשבה זו, הפרסום לא חרג מגדר הסביר.

כעבור שישה חודשים לאחר מכן, ביוני 2025, דחה בית משפט השלום בתל אביב תביעת לשון הרע על סך רבע מיליון שקלים שהגיש עמנואל מנור, בעליה לשעבר של חברת פונדקאות, נגד העיתונאית מעיין פרילוק.

מנור טען כי פרסומיה בפייסבוק, שבהם ביקרה את התנהלות החברה לאחר כישלון הליך פונדקאות שעברה, פגעו בשמו הטוב. בית המשפט קבע כי מדובר בביקורת לגיטימית המבוססת על עובדות, עדויות נוספות ופרסומים תקשורתיים קיימים, וכי התביעה נועדה להרתיע ביקורת ציבורית. היא נדחתה, ומנור חויב לשלם לפרילוק 25 אלף שקלים.

באוגוסט 2025 דחה בית משפט השלום בירושלים תביעת דיבה שהגישה חברת ניהול נגד נציגות ועד בית בפרויקט ארזה מוצא עילית. החברה טענה כי הודעה בקבוצת וואטסאפ של הדיירים, שבה תוארה כ"דורסנית ועושקת", פגעה במוניטין שלה. השופטת טלי להב קבעה כי הביקורת לגיטימית ונאמרה בתום לב בפעילות ציבורית, וכי מדובר בתביעת השתקה מובהקת שנועדה להרתיע חברי ועד מלמלא את תפקידם. החברה חויבה לשלם לוועד הוצאות משפט בסך 9,500 שקלים.

לדברי עו״ד תומר ארד, ההלכה החדשה והפסיקות שנולדו ממנה, מעבירות מסר חד וברור: בתי המשפט לא ישמשו עוד כלי בידי תובעים המבקשים להשתיק ביקורת ציבורית. עם זאת הוא סבור כי יש צורך דחוף בהסדרה חקיקתית שתיצור אחידות פרשנית ותמנע פגיעה בזכות הגישה לערכאות. לדבריו, כל עוד אין חוק ברור, ייתכנו פערים בהחלטות בין הערכאות ואף יש סכנה שהמאבק בתביעות השתקה יביא להרתעת תובעים בעלי עילות אמיתיות.

״על המחוקק לקבוע גבולות ברורים ולהעניק לבית המשפט כלים מדויקים יותר לאבחנה בין תביעת השתקה לבין תביעה לגיטימית״, הוא מסכם. ״רק כך יתאפשר להגן הן על חופש הביטוי והן על הזכות לשם טוב בלי שאחד יבוא על חשבון השני."

עורך הדין תומר ארד ta-lawfirm.com עוסק בליטיגציה אזרחית מסחרית, בלשון הרע ודיבה, בהגנת הפרטיות, בתובענות ייצוגיות ובדיני עבודה.