משבר הדיור באירופה מחריף את אי השוויון
דיור הוא אחד התחומים האישיים והרגישים ביותר: הבית הוא מקום מפלט, הביטוי העצמי והבסיס לבניית משפחות וחיים קהילתיים. אך בעבור יותר ויותר אנשים באירופה, חלום הבית נהפך לבלתי מושג. מחירי הדירות והשכירות מזנקים ומעמיקים תחושת חוסר שוויון. בין השנים 2015 ל־2023 עלו מחירי הדיור באיחוד האירופי בחמישים אחוז כמעט, ובין 2010 ל־2022 עלו דמי השכירות ב־18 אחוזים.
המצב אינו אחיד בכל מדינה, אך המגמות דומות. בליסבון, המדיניות לאחר משבר 2008 עודדה משקיעים זרים לרכוש דירות נופש ודירות להשכרה לטווח קצר, והדירה את המקומיים משוק הדיור. לעומת זאת באמסטרדם דווקא הוותיקים נהנים מדיור ציבורי יציב וזול, ואילו צעירים ותושבים חדשים נאלצים להסתפק בשוק הפרטי היקר והלא בטוח. בבודפשט, מכירת דיור ציבורי לאחר נפילת הגוש המזרחי והעדפת בעלות פרטית הביאו לעליית מחירים. בעלי ההון המבוגרים השקיעו בנדל"ן ודחקו את הדורות הצעירים.
יוצאת דופן היא וינה, שם נשמר מאז שנות העשרים מלאי יציב של דיור ציבורי הפתוח לכל שכבות האוכלוסייה. אמנם גם שם החדשים בעיר נאלצים לשכור בשוק הפרטי, אך נוכחות בעלת משמעות של דיור חברתי מצליחה לבלום את עליות המחירים.
מגמות אלה מדגישות פערי כוח ברורים: לאורך עשרות שנים הועדפה השקעה בבתים כנכסים פיננסיים על פני שימוש בהם כבתים למגורים. המרוויחים הם בעלי ההון, והמפסידים הם חסרי הדירות. המצב הביא להעברת עושר בין דורות ולתחושת אי־צדק. הפערים האלו מזינים כעס חברתי, שממנו נהנים פוליטיקאים מהימין הקיצוני. כמאמר נציב האיחוד האירופי לענייני עבודה וזכויות חברתיות, ניקולא שמיט: "בעיית הדיור מפצלת את החברות שלנו ועלולה לסכן את הדמוקרטיות."
מדיניות הדיור נקבעת ברמה הלאומית, אך האיחוד האירופי יכול להציע מסגרות ולספק מימון. ב־2024 חתמו שרי הדיור של המדינות החברות על הצהרה משותפת הקוראת ל"עסקה חדשה" בתחום הדיור הציבורי והבר־השגה. ההצהרה מלמדת על רצון פוליטי בפתרונות מערכתיים. עד אז, אזרחים ברחבי היבשת מתמודדים עם מציאות יקרה ומתסכלת, ויודעים שהם אינם לבד במשבר.
