אוטופיה או אובדן: ביאנלה בנקודת מפנה

עם סגירת שעריה של הביאנלה ה־19 לארכיטקטורה בוונציה בנובמבר 2025, עולם האדריכלות מצא את עצמו בנקודת מפנה קריטית, אולי החשובה ביותר בעשורים האחרונים. תחת שרביטו של האוצר קרלו ראטי (Carlo Ratti), האדריכל והמהנדס האיטלקי.

האירוע לא היה עוד תערוכה של אובייקטים אסתטיים או מפגן כוח של "אדריכלות כוכבים" (Starchitecture), אלא מעבדה חיה ופועמת. תחת הכותרת המאתגרת "Intelligens. Natural. Artificial", ראטי הפך את הגנים (Giardini) והארסנלה (Arsenale) למרחב של חקירה אנליטית, המבקש למזג בין הטכנולוגי לבין הביולוגי בניסיון למצוא תשובה למשבר האקלים המחריף. אחרי שהביתנים כבר התפרקו והמבקרים שבו לבתיהם, אפשר לנתח את המורשת המיידית של ביאנלה זו ואת השאלה המהדהדת שהציב ראטי במרכזה: האם פנינו לאוטופיה או לאבדון?

החזון של ראטי לביאנלה של 2025 נשען במידה רבה על האמרה המפורסמת של באקמינסטר פולר, "אוטופיה או אובדן" (Utopia or Oblivion). בעיני ראטי, הארכיטקטורה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות צופה מהצד או להסתפק בפתרונות קוסמטיים. עליה לבחור צד. התערוכה, שכללה יותר מ־300 פרויקטים של יותר מ־750 משתתפים, הדגימה כי הבחירה באוטופיה אינה נאיבית אלא מעשית, טכנולוגית ומבוססת־נתונים. בניגוד לשנים עברו, שבהן הדגש הושם לעיתים קרובות בצורה ובחומר, בלט הפעם העיסוק ב"אינטליגנציה" במובנה הרחב ביותר - הן זו המלאכותית, המאפשרת אופטימיזציה וניתוח של מערכות מורכבות, והן זו הטבעית, הטמונה בתהליכים ביולוגיים ובחוכמת הטבע. המיזוג הזה יצר שפה חדשה בחללי התצוגה, שבהם אלגוריתמים ומערכות אקולוגיות הוצגו כשותפים שווים לתהליך התכנון.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של ביאנלה זו היה השינוי המבני באופן שבו היא אורגנה ומומנה. בהיעדר "ביתן מרכזי" מסורתי במובן ההיררכי, ראטי נאלץ, ובחר בכך, לנקוט גישה יצירתית לגיוס משאבים ולניהול המרחב. המהלך הזה הוליד תערוכה שהיא פחות ריכוזית ויותר רשתית - "מערכת חיים" (Living System) כהגדרתו. המשתתפים, שרבים מהם הגיעו דרך "קול קורא" פתוח ושוויוני, לא רק הציגו את עבודתם אלא ניהלו דיאלוג מתמשך בינם לבין עצמם ובין הקהל. גישה זו, ששברה את החומות בין הדיסציפלינות, אפשרה זרימה חופשית של רעיונות ויצרה תחושה של קהילה גלובלית המתגייסת למשימה משותפת.

הביקורות, כפי שציין ראטי עצמו, היו מעורבות: חלקן הלינו על אובדן הספקטקל האדריכלי המוכר, אך בשביל האוצר, דווקא ה"נוצות שנפרעו" הן עדות להצלחה. לשיטתו, ביאנלה שלא מאתגרת את הסטטוס־קוו היא ביאנלה שנכשלה בתפקידה.

בין הפרויקטים הבולטים שתפסו את תשומת הלב והדגימו את התמה המרכזית היה המיצב "The Third Paradise Perspective" של קרן פיסטולטו (Fondazione Pistoletto). המיצב, שפתח את התערוכה המרכזית, שימש כעוגן קונספטואלי המציע מבט מחודש על היחסים בין האדם לטבע לטכנולוגיה. אולם גולת הכותרת האמיתית של חזונו של ראטי היא ככל הנראה הפרויקטים שחורגים מגבולות ונציה עצמה.

ראטי הדגיש כי הביאנלה אינה אירוע סגור אלא נקודת זינוק ליוזמות גלובליות. דוגמה מובהקת לכך היא פרויקט "AquaPraça", כיכר ציבורית צפה שתוכננה במקור לביאנלה אך נדדה לבלם (Belém) שבברזיל, לוועידת האקלים COP30. המבנה הצף הזה אינו רק פתרון אדריכלי לעליית מפלס פני הים אלא פלטפורמה חברתית שבה אנשים יכולים להתכנס, ללמוד ולדון בפעולה אקלימית ממש על פני המים.

פרויקט נוסף שנחשף בשולי הדיונים הוא "כספת הקרח" באנטארקטיקה. אף שפרטים רבים לגביו עדיין חסויים, ראטי רמז כי מדובר במעין ארכיון לזיכרון הקולקטיבי של הפלנטה, מבנה שינצל את התנאים הקיצוניים של הקוטב כדי לשמר ידע ותרבות.

פרויקטים אלו ממחישים את המעבר מחשיבה על "בניינים" לחשיבה על "תשתיות פלנטריות". הם מציעים ארכיטקטורה שאינה מנסה לכבוש את הטבע או להתגונן מפניו אלא לעבוד איתו בסינרגיה מלאה. השימוש בטכנולוגיות מתקדמות לניטור סביבתי, בשילוב עם תכנון רגיש למקום, מציע מודל חדש של "בנייה חכמה" - כזו שאינה נמדדת רק ביעילות אנרגטית אלא ביכולתה לחזק את החוסן הקהילתי והאקולוגי.

התגובות לתערוכה מלמדות על צמא ציבורי ומקצועי לארכיטקטורה בעלת משמעות. הקהל, כך נראה, עייף ממגדלים נוצצים וממונומנטים לאגו, ומחפש פתרונות אמיתיים לבעיות הבוערות היומיות. הביאנלה של 2025 הצליחה, אולי יותר מכל קודמותיה, להנגיש את הדיון האדריכלי המורכב לקהל הרחב, ולהראות כיצד החלטות תכנוניות משפיעות על איכות האוויר שאנו נושמים, על המים שאנו שותים ועל הקהילות שבהן אנו חיים.

השימוש בבינה מלאכותית בתערוכה לא נועד להחליף את האדריכל אלא להעצים אותו ולספק לו כלים חדשים להתמודד עם מורכבות. הדיונים על "צדק דיגיטלי" ועל תפקיד המידע בעיצוב המרחב היו חלק בלתי נפרד מהחוויה, והזכירו למבקרים שהעיר החכמה של המחר חייבת להיות גם עיר צודקת.

במבט לעתיד, המורשת של הביאנלה ה־19 תיבחן לא במספר המבקרים או בסיקור התקשורתי המיידי אלא ביכולתם של הרעיונות שנזרעו בה לנבוט במקומות אחרים בעולם. ראטי, באופטימיות זהירה, מאמין כי הזרעים האלו אכן יכו שורש. המודל של אדריכלות "פתוחת קוד", שיתופית ואדפטיבית, הוא ככל הנראה הכיוון שאליו צועד המקצוע.

מבחינת אדריכלים ומתכננים בישראל ובעולם, הלקח מוונציה ברור: בעידן של אי־ודאות אקלימית ופוליטית, התפקיד שלנו הוא לא רק לבנות קירות אלא לבנות גשרים - בין טכנולוגיה לטבע, בין ידע מקומי למדע גלובלי, ובין ההווה לעתיד אפשרי וטוב יותר. הביאנלה אולי ננעלה, אך העבודה האמיתית - הפיכת האוטופיה למציאות - רק מתחילה.

לפרטים נוספים