האמת שמאחורי תופעת החזיתנות באדריכלות

קירות אינם יכולים לדבר, אך זה לא אומר שהם אינם יכולים לשקר. מגמה עירונית הולכת וגוברת מציגה תופעה שבה מבנה היסטורי נהרס במלואו מלבד החזית החיצונית שלו, ובניין חדש נבנה מאחוריה. הליך זה זכה לשם "חזיתנות" (facadism), או בהגדרה המקובלת, שימור החזית בלבד. בעוד שפעולה זו עשויה להיראות שולית, התופעה מספקת הצצה לכוחות הפוליטיים והשוקיים מונעי הכסף אשר מעצבים את הערים.

בחיבור העוסק באתיקה של התופעה, נכתב כי חזיתנות במובנה המוכר ביותר כוללת שימור של חזית מבנה בעל ערך אדריכלי או תרבותי, ובנייה מחדש מאחוריו. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הבית הלבן בוושינגטון, שחלל הפנים שלו נבנה מחדש לחלוטין בשנת 1948 מאחורי החזית המקורית משנות ה־1800. המגמה משמרת מראה היסטורי תוך מחיקת העבר הפנימי.

בשנת 2013, הטכניקה עוררה תשומת לב כאשר מעונות סטודנטים בלונדון זכו בפרס הבניין הגרוע של השנה, בין היתר בשל היחס המטריד בין חזית מחסן משומרת מהמאה ה־19 לבין המבנה החדש המחופה לוחות אפורים שתומך בה. במבט חטוף, ישנן הצדקות נתפסות לרעיון זה, כמו שימור אופיו ההיסטורי של הרחוב אם המבנה הרוס לחלוטין.

שימור עדין או אינטרס כלכלי?

בביצוע רגיש, הדבר עשוי להציג ביטוי חלופי להיסטוריה ולהתאים מבנים לסטנדרטים מודרניים של נגישות, אש ואיכות סביבה. לרוע המזל, הציפייה רחוקה מן המציאות. בפועל, כפי שניתן לראות בערים רבות, מדובר בשילוב של תאוות בצע יזמית עם פתרונות אדריכליים ירודים, אשר מנצלים את המורשת הבנויה על מנת למקסם רווחים כלכליים.

כיום, חזיתנות משמשת לעיתים קרובות מדי כטקטיקה עבור יזמים להגדלת רווחים. עם נסיקת מחירי הקרקעות, יזמים מנצלים את ערכה המופחת של חלקה שעליה עומד מבנה היסטורי נטוש המיועד לשימור. תוך התעלמות ממושגים של אותנטיות או שימוש חוזר מסתגל, היזם מנהל מאבק ארוך מול רשויות התכנון, המסתיים לעיתים קרובות בשמירה ריקה מתוכן על החזית.

בזמן שהרשויות מתגאות בהצלת מעט האופי של המבנה, גורם ההפרעה הופך לכוכב המופע. סוכני נדל"ן ואנשי שיווק חוגגים את הדי ההיסטוריה הממתינים לקונים ולשוכרים. עם זאת, הכוחות הפיננסיים והחוקיים העומדים מאחורי התופעה אינם הסיבה המרכזית לביקורת השלילית. הבעיה הבולטת ביותר היא התגובה האדריכלית הבינונית והזולה של המתכננים אשר מעצבים את התחליף העכשווי.

צוותי התכנון מנסים לעיתים לשלב בין שימור המראה ההיסטורי של המבנה לבין הקמה של בניין חדש ומודרני, אך התוצאה אינה תמיד מוצלחת. במקרים רבים נשמרת רק החזית המקורית, בעוד שמאחוריה מוקם מבנה חדש לחלוטין, מה שיוצר פער ברור בין החלק הישן לבין הבנייה החדשה. מבקרים של הגישה הזאת טוענים כי מדובר בשימור שטחי יחסית, אשר שומר על המראה החיצוני של המבנה אך מאבד חלק גדול מהאופי, ההיסטוריה והמבנה המקורי שלו. אף על פי שביקורות אלו מוצדקות, ניתן להבין את צוות התכנון במידה מסוימת. בלימודי אדריכלות נהוג להורות כי הצורה נובעת מהפונקציה, וכי תכנון מתבצע מהפנים החוצה. כאשר הקשר הסימביוטי בין פנים הבניין לחלקו החיצוני נפגע ונדרשת "השתלה" מורכבת, מתכננים מוצאים עצמם בטריטוריה לא מוכרת, וכתוצאה מכך מתקבלות תוצאות מבולבלות ולא מאורגנות.

ההקשר ההיסטורי

תירוץ זה מוגבל, שכן אותו חינוך אדריכלי דורש להוביל ביצירתיות ולחשוב מחוץ לקופסה. בעוד שנוח לפטור את התופעה כביטוי של חמדנות פיננסית במאה ה־21, שורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה האדריכלית. בעבר, לא פעם שמו דגש רב יותר על חזיתות תוך הזנחת המבנה הפנימי, ואף שונו חזיתות כדי להתאימן לסגנון האופנתי של אותה עת.

דוגמאות היסטוריות כוללות את שינוי החזית של ארמון בקינגהאם במאה ה־20, ואפילו קתדרלת פאולוס הקדוש בלונדון מכילה הפגנה בוטה של חזיתנות. למעשה, חלק ניכר מהאדריכלות המודרנית של ימינו יכול להיחשב כחזיתנות. ההפרדה המודרניסטית המוקדמת בין חזיתות למבנים, שהולידה את קיר המסך, המשיכה את הניתוק המתפתח בין הפנים לחוץ של כל מבנה נתון.

בעוד שהבעיות בתופעה נובעות מאופן הביצוע שלה ולא מעצם קיומה המושגי, קיימת דרך אחרת להתמודד עם מגמה זו. במקום להפשיט מבנים היסטוריים לקירותיהם החשופים ולבנות תחליף מבלבל, מומלץ לשמר חלק ניכר יותר מהמבנה הקיים. מבנים ישנים אלו, אשר נחשבים לבעלי ערך תרבותי, אינם שטחיים ויכולים להמשיך לתרום לחיים העירוניים.

המגמות הנוכחיות בתחום שימור החזיתות ממחישות את המורכבות שבאיזון בין פיתוח עירוני מודרני לבין הרצון לשמר את האופי ההיסטורי של הערים. בערים רבות מנסים למצוא פתרונות שיאפשרו לשלב בין צורכי התחדשות, מגורים ומסחר לבין שמירה על אלמנטים אדריכליים בעלי ערך תרבותי והיסטורי. הוויכוח סביב הגישה הזו צפוי להימשך גם בשנים הקרובות, ככל שהערים ימשיכו לצמוח ולהתחדש תוך ניסיון לשמור על זהותן הייחודית.

לפרטים נוספים