הים מתרוקן

דיג־יתר (מצב שבו אוכלוסיית הדגים במים לא מספיקה להתחדש), זיהום ושינויי אקלים, ממשיכים לערער את הקיימות של ענף הדיג העולמי. כדי למנוע קריסה של מאגרי דגה טבעיים ולשמר קיימות אקולוגית, מדינות יידרשו להרחיב את הפיקוח, להגביר ציות להסכמים בינלאומיים ולהבין שכושר הנשיאה של אזורי הדיג נמוך מכפי שהיה בעבר.

שיעור מאגרי הדגה הטבעיים המנוצלים ברמות שאינן בנות־קיימה נמצא בעלייה מתמשכת זה ארבעה עשורים. לפי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שנאספו במסגרת 17 ארגוני ניהול דיג אזוריים, 35.4% ממאגרי הדיג המנוהלים הוגדרו בשנת 2019 ככאלה המנוצלים באופן שאינו בר־קיימה. רק 64.6% מן המאגרים נידוגו ברמה המוכרת כתפוקה בת־קיימה מרבית - ירידה חדה לעומת כ־90% בשנת 1974. גם הערכת הבנק העולמי, שלפיה כ־90% ממאגרי הדיג בעולם מנוצלים במלואם או מצויים בדיג־יתר, מציגה תמונה מדאיגה ומסבירה את הירידה הכוללת בשלל הדיג.

ככל שקצב הניצול עולה, שפע אוכלוסיות הדגים פוחת. כדי להבטיח תפוקה ארוכת טווח שתיחשב בת־קיימה, יש לנצל מאגרים ברמה נמוכה יותר, התואמת את קצב הרבייה וההתחדשות שלהם. זה עקרון ה־MSY, המחייב איסוף נתונים קפדני וניתוח מעמיק של כל מאגר דגה לצד פיקוח מדינתי אפקטיבי וממומן היטב.

מדינות אחראיות לניהול הדיג בתחומן ובאזורי הכלכלה הבלעדית שלהן, שעשויים להימתח עד כ־200 מייל ימי מעבר לים הטריטוריאלי. רשויות הניהול נדרשות להסדיר מי רשאי לדוג ובאילו שיטות, לחשב MSY לצורך קביעת מכסות, לאכוף ציות לכללים ולשקם מאגרים באמצעות הגנה על בתי גידול ולעיתים גם רבייה מלאכותית. לצורך שיפור שיתוף הפעולה חוצה־הגבולות, מדינות רבות פועלות במסגרת אחד מ־17 ארגוני הדיג שהוקמו מכוח הסכם האו"ם למאגרי דגה (UNFSA) משנת 2001.

למרות קיומם של מנגנונים אלה, פערים חמורים בניהול הדיג נמשכים. במדינות מתפתחות רבות אין די משאבים לפיקוח יעיל, והדבר מותיר את מימיהן חשופים לדיג בלתי חוקי, בלתי מדווח ובלתי מוסדר (IUU) מצד ציים תעשייתיים. פעילות זו נקשרת גם להפרות חמורות של זכויות אדם. ההערכה היא שאחד מכל חמישה דגים בעולם נלכד באופן בלתי חוקי, וכ־30% מהשלל במדינות מתפתחות מקורו בדיג IUU.

FAO מספק את התמונה המקיפה ביותר הקיימת לגבי מאגרי דגה, שלל ומגמות דיג עולמיות, אך במידה רבה נסמך על דיווח עצמי של מדינות. בעקבות זאת מתקבלים נתונים חלקיים ולעיתים בלתי מהימנים, בייחוד במדינות חסרות תשתית ניטור או רצון פוליטי לדווח. באזורים שמעבר לאזורי שיפוט לאומיים - מים בינלאומיים - אמינות הנתונים נמוכה אף יותר.

גם כאשר MSY מחושב בקפידה, לכל רמת ניצול יש השפעה סביבתית. דיג־יתר של מין אחד עלול להסיר טורף או מקור מזון למין אחר ולשבש מארגי מזון שלמים. דיג מכמורת בקרקעית הים, למשל, גרם להחלפת דגים בעלי חוליות במינים חסרי חוליות כגון שרימפס, סרטנים ולובסטרים, יערות אצות נהפכו לשטחי קיפודים, ושוניות אלמוגים הוחלפו באצות.

שינויי האקלים מוסיפים שכבת אי־ודאות. התחממות הימים, החמצת האוקיינוסים ואזורים דלי חמצן, משנים תהליכים ביולוגיים, תפוצה ופריון של מינים ימיים. ההנחות ההיסטוריות שעליהן נשען ניהול הדיג משתנות, וקשה יותר לקבוע רמות ניצול בנות־קיימה.

הביקוש העולמי לפירות ים צפוי להמשיך לעלות עד 2050, אך המערכות הימיות אינן מסוגלות לספק את הביקוש ולשמור על קיימות בו־זמנית. נדרש מעבר לניהול מבוסס מערכת אקולוגית שלמה, חיזוק מאמצי הגנה ושיקום בתי גידול, הגבלת גישה והעמקת המאבק בדיג IUU. בד בבד יש לתמוך בקהילות דיג באמצעות הגנות חברתיות כדי לצמצם פגיעה בפרנסה ובזהות תרבותית.

גם לציבור תפקיד מרכזי: צריכה מודעת, העדפת שלל מקומי המפחית טביעת רגל פחמנית ותומך בתעסוקה מקומית, ובחינה ביקורתית של תווי תקן סביבתיים. ככל שהלחצים הסביבתיים גוברים והמערכות האקולוגיות משתנות, ההכרה במגבלות הים, בהעמקת הפיקוח ובשיתוף פעולה בינלאומי היא תנאי יסוד להשגת דיג עולמי בר־קיימה ולשמירה על מערכות ימיות מגוונות לדורות הבאים.

לפרטים נוספים

אילוסטרציה