משק סגור לאשפה

כל תושב בישראל מייצר מדי שנה 690 ק"ג אשפה בממוצע, ובמצטבר - קרוב לשבעה מיליון טונות לכל האזרחים. אלא שבכך אין די. כמויות האשפה גדלות מדי שנה ב-5.5%, 82% מהן מופנות להטמנה ומהוות איום פיזי ממשי על קיומנו.

הארץ נעדרת פתרונות קצה מקובלים כגון הפרדה במקור, מיחזור של רכיבי פסולת בני-מיחזור ובעלי ערכים כלכליים (נייר, קרטון, פלסטיק לסוגיו, אלומיניום ומתכות אחרות, זכוכית) והתמרה לאנרגיה (WTE Waste To Energy). אשפת ישראל רטובה ומכילה מים בשיעור של 42%. יש לה ערך היסק נמוך (2,500 קק"ל לעומת 3,000 קק"ל ומעלה באירופה). משכך היא אינה בת-שריפה, אלא אם כן מייבשים אותה קודם, תוך השקעת אנרגיה נוספת ומיותרת.

מדינת ישראל מתבוססת כבר עשרות שנים בתוכניות אסטרטגיות שעיקרן שריפת אשפה, ולא היא! במקום לחפש פתרונות למחסור בשטחי הטמנה ההולכים וכלים, חייבים לצמצם במידה רבה את כמויות האשפה. תרחיש כזה אפשרי רק תוך אימוץ אסטרטגיה כלכלית, בדומה לזו שננקטה לפני שני עשורים לפתרון בעיית המים והביוב - משק סגור לתאגידי מים וביוב.

כיום, יותר מאשר בכל זמן בעבר, דרוש משק סגור לאשפה בתיאגוד אזורי - בין עשרה ל-11 תאגידי ענק אזוריים על בסיס "אשכולות" של משרדי הממשלה האזוריים, בדומה לאיגוד ערים דן לתברואה (חירייה).

מהות ההצעה

מאחר שאשפה ומכלול הטיפול בה בסמכותן הסטטוטורית של הרשויות המקומיות והאזוריות, נדרשת כיום בדחיפות חקיקה ראשית של כנסת ישראל לחקיקת משק סגור לאשפה.

מכוח החוק תוקם רשות לאומית לאשפת ישראל. היא תחלוש על 11-10 תאגידי אשפה אזוריים ומרחביים (אשכולות), בדומה לאיגוד ערים דן לתברואה (חירייה). תונהג אגרת אשפה ריאלית שתכסה את כל עלויות הטיפול באשפה, ממשק הבית ועד לפתרון הקצה או להטמנה, לפי המשקל או הנפח או שניהם. עלויות הטיפול באשפה הן ממכלי האצירה הביתיים ועד למפעלי המיחזור והמטמנות, כולל עלויות חיצוניות.

כל כלי אצירת האשפה במדינה ייסגרו במכסים שייפתחו רק באמצעות כרטיס חכם מגנטי או דיגיטלי שבו אצור נפח קליטה נתון. עם סגירת המכסה יחויב אוטומטית חשבון התושב/משק הבית/יצרן האשפה. כהשלמה, הרשויות המקומיות יאכפו בקפדנות את החוק למניעת זליגת אשפה לרשות הרבים, לשכנים או למגזר העסקי.

כחלק מחוק משק סגור לאשפה יבוטל חוק היטל ההטמנה ויבוטל חוק האריזות המונופוליסטי או שייפתח לתחרות, בדומה לתהליך שהתרחש בגרמניה ב-1 בינואר 1999. זאת כדי להוזיל עלויות לרשויות המקומיות, ליבואנים וליצרנים.

תנאי מוקדם הוא הפרדה במקור ברמת משק הבית לשני זרמים: אשפה אורגנית רטובה ואשפה אורגנית יבשה. הרכיבים בני-המיחזור יפונו חינם ובהתנדבות למרכזי איסוף שכונתיים. הכול כדי להימנע מעלות ריאלית גבוהה בפינוי.

אופן הביצוע

את הטיוטה להצעת החוק תכין עמותת אדם טבע ודין בשיתוף יחידות המשרד להגנת הסביבה (בעיקר אגף הפסולת ולשכת היועץ המשפטי), בשיתוף רחב של מרכז השלטון המקומי והאזורי והסקטור העסקי (התאחדות התעשיינים ואיגוד לשכות המסחר), באופן שיאפשר ייצוג מרבי של כל בעלי העניין תוך שאיפה שבמרוצת ההליך החקיקה תאומץ כהצעת ממשלתית.

בשל מורכבות הנושא, ריבוי בעלי העניין ואינטרסים, חלקם מנוגדים, לא יהא מנוס ממינוי פרויקטור בעל ידע, ניסיון ומומחיות בטיפול באשפה, בעל היכרות מעמיקה עם השלטון המקומי והאזורי ועם עבודת הממשלה, ובעל ניסיון בעבודת הכנסת ובהליכי חקיקה.

הביצוע

הבעיה הראשונה שיש לפתור היא שריפת האשפה לשם הפקת אנרגיה. השיטה מתאימה למדינות מתקדמות בחצי הכדור הצפוני ואומצה בהתלהבות רבה על ידי חלק מהעוסקים בנושא, בלי שהבינו על בוריה את הבעיה המרכזית של מדינת ישראל: החובה לגרום לצמצום של ממש בכמויות האשפה קודם לחשיבה על הפתרון והטכנולוגיה המומלצים.

אשפת ישראל רטובה הרבה יותר מאשפה אירופית, יפנית או קנדית בעיקר בשל צריכה אינטנסיבית של פירות וירקות גולמיים, בטרם עובדו ונארזו באופן תעשייתי. לפיכך שיעור הרטיבות (מים) באשפה מגיע ל-42% ומונע ערך היסק קלורי גבוה (בסביבות 2,500 קק"ל בלבד). כדי לשרוף את אשפת ישראל חייבים להשקיע אנרגיה נוספת בייבוש האשפה כדי להכשירה לשריפה, והדבר הופך את התהליך לבלתי כדאי מבחינה כלכלית.

מומחים ופונקציונרים במערכת אוהבים לציין כי ביקרו בתחנות כוח המוסקות באשפה והממוקמות במרכזי ערים כגון וינה, פריס, ברלין וקופנהגן. הם סוברים שגם אנו חייבים לאמץ את טכנולוגיית ההתמרה לאנרגיה (שריפה) כדי להתגבר על המחסור החריף באתרי הטמנה.

משרפות האשפה האלו נבנו לפני שנים רבות, כאשר הדרישות לרמות פליטה, זיהום ואיכות אוויר ברמה גבוהה ביותר לא היו מחמירות כל כך. מיתקני הטיפול בגזים הנפלטים בתהליך השריפה יקרים כיום יותר מהקמה ותפעול של המשרפה עצמה. יתרה מזו, סינדרום NIMBY מייקר את עלויות הקרקע ויוצר מחסור חריף בקרקע זמינה להקמת משרפה בשטחים עירוניים ואפילו במרחב הבין-עירוני.

מאפיין נוסף של מדינות בצפון כדור הארץ (סקנדינביה, קנדה, יפן וקוריאה) הוא שתחנות הכוח המוסקות באשפה מנצלות את החום השיורי שנוצר משימוש בקיטור בלחץ נמוך, שאותו מזרימים לצנרת הפרוסה בערים והמשמשת לחימום הבתים. זה אפוא גורם חשוב שתורם לכדאיות הכלכלית של שריפת האשפה והתמרתה לאנרגיה, ואשר אינו מצוי אצלנו.

לעומת זאת אסור לשכוח שבתום תהליך השריפה נשאר אפר תחתית (Bottom Ash) בכמות של כ-20%, שאותו יש לפנות למטמנה בעלויות לא מבוטלות.

הנחה סמויה ביסוד המחשבה המונעת מעקרונות של כלכלה סיבובית, מעגלית (לעיתים מכנים אותה בשם "כלכלה כחולה"), היא התרומה ההתנדבותית של משקי הבית ויצרני האשפה למזער ככל שרק אפשר את עלויות הטיפול באשפה על ידי הפרדה במקור של הרכיבים בני המיחזור והפנייתם ללא עלות למכלי האצירה בשכונות ובקרנות הרחובות. הכוונה בעיקר לנייר, לעיתונים ולמגזינים, קרטונים, מכלי דטרגנטים, שמן, חלב ומוצריו, קונסרבים, פלסטיק - קשיח ורך, מכלי זכוכית ומשקה שאינם חייבים בפיקדון.

מעל לכל - מכלי המשקה החייבים בפיקדון, שחלק ממשקי הבית מתעצלים לאצור במזווה ביתם ולהחזירם לנקודות המכירה ולפדות תמורתם. במקום זאת משליכים אותם לאשפה הביתית, ובכך מעיקים על האשפה העירונית בשל נפחם הגדול.

כל אלה ייעלמו באחת כלא היו ברגע שתיכנס הרפורמה המתוכננת של משק סגור לאשפה. האזרח היחיד, כל אזרח וכל משק בית, יחשבו פעמיים לפני הפניית פריט לאשפה.

בד בבד יש לתת את הדעת למיתקני קצה להשמשת ציוד ראוי כגון רהיטים וכלי בית, ציוד ספורט ומיתקני כושר, ציוד אלקטרוני, צעצועים ומשחקים, אופני ילדים, ואופניים, שמוצאים כיום את דרכם לאשפה העירונית, ואשר במדינה מתוקנת די היה להציגם כמות שהם, לעיתים אחרי תיקון זעיר, צביעה או שיפוץ זעיר במרכזי יד שנייה תמורת תשלום סמלי למי שאין ידם משיגה לרכוש חדש.

צעדים מעין אלה יתרמו רבות להפחתת תעוקת האשפה, ובד בבד יעשירו את משקי הבית בעשירונים התחתונים.

דניאל מורגנשטרן - בעליו של משרד לייעוץ כלכלי וסביבתי, מוותיקי המומחים לטיפול בפסולת ומיחזור, שימש כאיש המיחזור בצוות עורכי תמ"א 16 בשנים 1977-1976 והיה היועץ הסביבתי הראשון למרכז השלטון המקומי (1998-1991), חתן פרס הגלובוס הירוק לשנת 2013. danmorgi@zahav.net.il טל' 052-8808800.