מפת היין של ישראל

ישראל מצטרפת למדינות כגון צרפת, איטליה וספרד, המחלקות את שטחיהן לאזורי גידול יין מוגדרים. מעתה גם בארץ - הגליל, רכס הכרמל, השומרון, מישור החוף, הנגב, העמקים ויהודה - ייהפכו לאזורי יין רשמיים. המהלך צפוי לחזק את תעשיית היין בישראל, את התיירות המקומית ואת מעמד היין הישראלי בעולם.

המהלך צפוי לחזק את תעשיית היין הישראלי, והשפעתו צפויה על היקבים והצרכנים. הענף יקבל זהות יין אחידה ומובחנת, שתתרום למיצוב היין הישראלי כמותג לאומי מוכר בעולם, ותעודד תיירות יין אזורית. הכורמים והיקבים יוכלו להשתמש בשמות אזורי הגידול כאלמנט שיווקי ייחודי, לעודד השקעות בקרקע ובתשתיות ולפתח זנים מקומיים המתאימים לאקלים הישראלי. הצרכנים ייהנו משקיפות, מאמינות ומיכולת הבחנה תוך היכרות רחבה יותר עם אזורי היין של ישראל, מהגליל ועד הנגב.

משרד החקלאות וביטחון המזון ומשרד הבריאות מפרסמים לראשונה את מפת אזורי היין של ישראל, מהלך אסטרטגי שנועד לקבוע את אזורי הגידול הגיאוגרפיים הרשמיים של ענבי היין בישראל, לקדם את תעשיית היין המקומית ולחזק את מעמדה הבינלאומי. היוזמה היא חלק מיישום תקנות משקה משכר שהותקנו השנה, המאפשרות שימוש וולונטרי בסימון אזורי היין על גבי בקבוקי יין בהתאם לתקן הישראלי.

המפה, שפורסמה כעת במסגרת קול קורא לציבור, נבנתה בהובלת המשרדים, בשיתוף המועצה לגפן היין, ארגון היין הישראלי והתאחדות התעשיינים. המפה מחלקת את ישראל לשבעה אזורי־על של יין, שלכל אחד מהם אופי, אקלים וקרקע ייחודיים: הגליל, רכס הכרמל, השומרון, מישור החוף, הנגב, העמקים ויהודה.

ענף היין הישראלי נמצא זה מספר שנים בתנופת צמיחה והתמקצעות, המתבטאת בעלייה במספר היקבים, באיכות היינות ובזכיות מרשימות בתחרויות בינלאומיות יוקרתיות. ייצור היין הישראלי עומד על 45 מיליון בקבוקי יין בשנה ו־11 מיליון בקבוקי תירוש. ב־70% מהכרמים בישראל נטועים זני ענבים אדומים. הפופולריים ביותר הם קברנה סוביניון, קריניאן ומרלו.

היין הישראלי אהוב גם על אחרים: מספר יינות ישראלים זכו במדליות, כולל מדליות זהב, בתחרויות יין בינלאומיות. בעשור האחרון גדל היצוא של היין הישראלי למדינות העולם והסתכם בשנת 2024 ב־65 מיליון דולר. ארה"ב היא יעד היצוא הגדול ביותר - יותר מ־70% מסך היצוא. בין היתר ישראל מייצאת יין לצרפת, לבריטניה, לקנדה ולגרמניה.

בעולם היין, המונח טרואר (Terroir) מבטא את מכלול התנאים הגיאוגרפיים־אקולוגיים שמעניקים ליין את אופיו, ונהפך לבסיס להגדרות אזורי יין ברחבי העולם. כעת, בדומה למעצמות היין העולמיות צרפת, איטליה, ספרד וקליפורניה, גם ישראל תתווה לראשונה את ה"טרואר" שלה.

לכל אזור גידול בארץ השפעה ישירה על טעמו ואיכותו של היין. כך למשל בגולן שורר עומס חום נמוך בקיץ, הנחשב אידיאלי לאיכות ענבים, ובאזור הרי הגלבוע ובמדרונות יהודה, זרימת האוויר הקבועה במורדות ההרים מונעת עמידות לחות ויוצרת תנאי לילה קרירים התורמים להבשלה מאוזנת של הענבים.

יינות שיוצרו מענבים שמקורם באחד מאזורי הגידול הרשמיים יוכלו לשאת את שמותיהם בגאווה על גבי הבקבוק, בתנאי שלפחות 85% מהענבים נבצרו באותו אזור. זאת בדומה לנעשה בקרב מותגים מוכרים בעולם הנושאים את שמותיהם של אזורי הגידול כגון שמפיין ובורדו בצרפת או מוסל בגרמניה.

המהלך צפוי לחזק את ענף היין המקומי, וצפויים ליהנות ממנו הן היקבים והן הצרכנים. המהלך יאפשר למדינת ישראל להעניק זהות יין אחידה ומובחנת, שתתרום למיצוב היין הישראלי כמותג לאומי מוכר בעולם, תעודד תיירות יין אזורית ובתוך כך תעודד ותחזק את החקלאות המקומית כחלק ממהלך כולל הניצב כיום בפני משרד החקלאות וביטחון המזון.

נטלי ברודנר מור, המשנה למנכ״ל משרד החקלאות וביטחון המזון ויו״ר המועצה לגפן היין: ״ענף היין הישראלי משלב אלפי שנות היסטוריה חקלאית הפוגשת חדשנות, מחקר ויצירתיות ייחודית. כל אזור גידול במדינת ישראל טומן בחובו סיפור גיאוגרפי, אקלימי ותרבותי אחר. העיגון של אזורים אלו בחקיקה יאפשר לכורמים וליקבים להציג לעולם כרטיס ביקור מדויק, איכותי ומבדל."

צחי דותן, מנכ"ל המועצה לגפן היין: "משרד הבריאות מקדם את מפת אזורי היין החדשה - הראשונה מאז שנות השמונים - ובכך ישראל מיישרת קו עם הסטנדרטים הנהוגים בעולם. מהלך זה מבטא את חשיבותו וייחודו של היין הישראלי ומחזק את מעמדו כענף תרבותי, חקלאי ואיכותי במדינת ישראל.״

אילוסטרציה

אזורי גידול היין של ישראל

אזור הגליל מתחלק לשלושה אזורי משנה: הגליל העליון, שבו שורר אקלים ים תיכוני קריר וממוזג, שעשוי להיות גשום מאוד ושלגי, ומאפייני הקרקע בו הם טרה רוסה על סלעי גיר, עם תנאי ניקוז טובים; הגליל התחתון, שבו מזג האוויר חם יחסית עם לחות משתנה, והקרקע גירית עם עמקי סחף; הגולן - אזור שבו מזג אוויר ים־תיכוני ממוזג, גשום מאוד בחורף עם לילות קרים בקיץ. הקרקע בו בזלתית עשירה שמנקזת היטב. בקיץ שורר באזור עומס חום נמוך במיוחד שהוא אידיאלי לאיכות הענבים.

אזור רכס הכרמל הוא ליבו ההיסטורי של היין הישראלי, ובו ממוקמת זיכרון יעקב שממנה החלה תעשיית היין בישראל עוד מימי הברון רוטשילד. האקלים באזור מתון בזכות קרבתו לים התיכון, והלחות גבוהה. הקרקע היא בעיקר סלעי גיר עם מעט אדמות סחף. ייחודו של האזור הוא בהפרש נמוך בין טמפרטורות היום לטמפרטורות הלילה. בתנאים אלה הענבים חווים טמפרטורה יציבה לאורך היממה, ללא קירור לילה שמאט את הליכי ההבשלה.

אזור השומרון כולל שלושה אזורי משנה: הרי הגלבוע, צפון השומרון ודרום השומרון. צפון השומרון ודרום השומרון מתאפיינים בטמפרטורות ים־תיכוניות קרירות, עם גשמים ולילות קרים ובאדמות טרה רוסה וגיר, ואילו אזור הרי הגלבוע מתאפיינים במזג אוויר לח ויבש, בטמפרטורות קיץ גבוהות ובאדמה גירית ובזלתית. באזור זה גם נושבות רוחות היורדות בלילות במורדות ההרים ומקררות את הכרמים. זרימת האוויר הקבועה מונעת עמידת לחות, מפחיתה מחלות ויוצרת תנאים קרירים בלילה התורמים להבשלה מאוזנת של הענבים.

אזור מישור החוף הוא רצועת גידול רחבה, מהגליל המערבי בצפון עד אזור עוטף עזה בדרום. האקלים הוא ים־תיכוני קלסי, עם קיץ חם ולח וחורף מתון. הקרקעות מגוונות: מחוליות ועד חרסיתיות.

אזור הנגב מחולק לשני אזורי משנה מרכזיים: רמת ערד, המאופיין במזג אוויר יבש וחם ובלילות קרים במיוחד, עם אדמה רדודה ובדרך כלל לסית; ואזור הר הנגב, המאופיין בטמפרטורות הרריות, בחורפים קרים ובקיץ חם ויבש. האדמה היא ליתוסול, לס וגבס.

אזור העמקים מתאפיין באקלים ים־תיכוני מתון, עם קיץ חם ולח ומשרע טמפרטורות נמוך בקיץ. החורפים מתונים, עם משקעים קלים. הקרקעות באזור הן חרסיתיות כבדות ומינרליות, פוריות מאוד אך עם ניקוז מוגבל. בחלקים נרחבים אף נפוצות קרקעות כבול, בעיקר בעמק החולה ובעמק חפר.

אזור יהודה מחולק לארבעה אזורי משנה: ירושלים והרי יהודה, מדרונות יהודה, לכיש ונגב־יהודה. בירושלים והרי יהודה נפוץ מזג אוויר ים־תיכוני קריר, גשום ולילות קרים. הקרקע מתאפיינת באדמות טרה רוסה וגיר. במדרונות יהודה קיימות רוחות היורדות במורד ההרים, ונוצרת זרימת אוויר קבועה שמביאה לאוורור טבעי, בדומה למתרחש באזור הרי הגלבוע. באזורים לכיש ונגב יהודה מזג האוויר דומה, והוא בעיקר יבש, עם טמפרטורות קיץ גבוהות וצחיחות. הלילות קרים. ההבדל הוא במאפייני הקרקע: בלכיש יש אדמה חולית לסית, ובנגב יהודה היא חרסיתית, כלומר חולית ודלה.

אילוסטרציה