העליון: יצאה מחניה בנסיעה לאחור ומונית פגעה בה בנסיעתה. מי יפצה על הנזק?
בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לבקשת רשות ערעור של נהגת שהיתה מעורבת בתאונת דרכים. התאונה התרחשה בכביש חד-סטרי בעת שהנהגת יצאה מחניה בנסיעה לאחור, והתנגשה במונית שנסעה בכביש.
בבית משפט השלום נקבע כי הנהגת היא האחראית לתאונה, ובהתאם נדחתה התביעה העיקרית של הנהגת והתקבלה בחלקה תביעתו הנגדית של נהג המונית. נקבע כי הנהגת גרמה ברשלנותה לתאונה ותישא בנזקי המונית, מהם ינוכה שיעור 'האשם התורם' שיוחס לנהג המונית, בשיעור של 30%, משום שלא נסע במהירות סבירה ובהתאם לתנאי הדרך. הנהגת ערערה לבית המשפט המחוזי, וערעורה נדחה.
בית המשפט העליון דן בבקשה כבערעור ודחה את הערעור בקבעו שיש להבחין בין שני סוגי אשם נזיקיים – "אשם יוצר-אחריות" ו"אשם תורם" – שניהם מוגדרים בפרק ד' לפקודת הנזיקין.
כאשר ביהמ"ש קובע 'אשם תורם', הוא בוחן את מידת הזהירות שעל אדם לנקוט ביחס לעצמו ולרכושו-שלו, בעוד שבאשם יוצר-אחריות - נבחנת התנהגות המזיק ביחס לחובתו כלפי הזולת.
כאשר מדובר בהתנהלות בכביש, לרוב יש סימטריה בין הנהגים, וכל נהג חב חובת זהירות כלפי משנהו. במקרים לא מעטים של תאונות דרכים בהן נגרמו נזקי רכוש-רכב, הנהג יכול לחבוש שני כובעים – גם כניזוק וגם כמזיק כלפי הצד השני.
ביהמ"ש סבור שאין לקבוע כלל גורף לפיו אשם תורם בתביעות נזקי רכוש-רכב הוא בהכרח גם אשם יוצר אחריות. כל מקרה ונסיבותיו. לעתים ראוי לאפשר לנתבע לדרוש פיצוי בהסתמך על אשמו של התובע, ולעתים נסיבות המקרה תובלנה לתוצאה ההפוכה.
כל מקרה לגופו. יש לתת כאן עדיפות לכלל גמיש על פני דרך פעולה גורפת, שאינה רגישה לנסיבות המקרה ולתחושת הצדק. משנמצא כי הקביעה בדבר קיומו של 'אשם תורם', אין בה כשלעצמה כדי לקבוע אשם יוצר אחריות, וכי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו – לא נמצא להתערב בקביעותיו של בית המשפט השלום במקרה זה, אשר בחן את האירוע הנזיקי על רכיביו השונים, וקבע כי לא קמה לנהג המונית אחריות כלפי הנהגת.
