חובת זהירות של נהג אוטובוס כלפי נוסעיו

נגד נאשמת, נהגת אוטובוס ציבורי, הוגש כתב אישום המייחס לה אחריות לתאונת דרכים, אשר כתוצאה ממנה נחבל נוסע באוטובוס חבלה של ממש: בראשו נוצר פצע שנסגר אחר כך עם סיכות. נטען כי הנוסע נחבל כאמור לעיל כאשר לאחר שעלה לאוטובוס, ובטרם התיישב, נאלצה הנאשמת לבלום "בלימת חירום" בשל התפרצות רוכב אופניים לכביש באור אדום, שעה שבכיוון נסיעתה דלק אור ירוק, ומשמאלה בכיוון הנגדי רכב רוכב קורקינט על פס הפרדה.

לטענת התביעה המשטרתית, הנאשמת נושאת באחריות לתאונה ולתוצאותיה בשל נהיגתה בחוסר זהירות, הן משום שלא הורתה לנוסע לשבת בטרם החלה בנסיעה והן משום שלא נתנה תשומת לב מספקת לדרך ובלמה את האוטובוס "בלימת חירום". בגלל כל אלה, ביחד או לחוד, נפל הנוסע ונחבל.

המאשימה הפנתה בכתב האישום לכמה הוראות חיקוק:

"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש, או בלא זהירות או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך, או סמוך לה ובמצב הדרך."

"כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא ייתן מקום לגרום נזק כאמור."

המאשימה ניסתה לבסס טיעוניה, בין היתר, הן על חובת זהירות ספציפית החלה על נהג אוטובוס - ולפיה לטענתה על נהגת האוטובוס לדאוג לביטחונם של הנוסעים בזמן העלאתם והורדתם מן האוטובוס - והן מכוח חובות הזהירות הכלליות החלות על נהג רכב ציבורי, בין היתר גם מכוח תקנה כללית המחייבת נהג לנהוג בזהירות, בהתאם לתקנות התעבורה והפסיקה המחייבת.

הנהגת מנעה תאונה

בית המשפט בחן את הראיות וקבע שבמבחן התוצאה של מבחן הציפיות מנהג אוטובוס שלו טוענת המאשימה, נמצא כי הנאשמת עמדה למעשה בחובת הציפיות או הזהירות הנדרשת ממנה שלה טוענת המאשימה, ובפרט כנהגת רכב ציבורי. הראיה היא שהצליחה לבלום את האוטובוס ולהימנע מהתוצאה הצפויה הקשה יותר בנסיבות העניין.

הנאשמת העידה, כי הביאה בחשבון ברגע ההחלטה את כל האפשרויות והסיכונים בטרם החליטה לבלום, והשאלה שעל בית המשפט לבחון היא אם בהינתן כל אלה, מניעת התאונה ותוצאותיה הייתה אפשרית.

גם אם נניח לצורך הדיון כי הנוסע היה מתיישב, הרי ברור כי במצב החוקי הנוכחי אין לנאשמת אפשרות חוקית למנוע מנוסע זה או אחר לשבת או לעמוד. זאת גם כדבריה, ומכל מקום, הנוסע היה יכול להחליט בכל רגע כי הוא קם בטרם הבלימה.

הוכח כי הנאשמת יצאה מתחנת האוטובוס תוך שהיא נוהגת במהירות סבירה, ואף נמוכה מזו המותרת בכביש שבו נהגה, התקרבה אל הצומת ובלמה את האוטובוס בזהירות המיטבית. אי אפשר לומר כי הנאשמת לא עמדה במבחן הציפיות או הזהירות שלו טוענת המאשימה, אלא שהצפיות שלהן טוענת המאשימה בתיק זה, אינן אפשריות בנסיבות שבהן היה על הנאשמת לבחור בחלקיק השנייה בין מספר אפשרויות פעולה ולשקלל מי מהן תביא לתוצאה הפחות קשה.

אכן, יש מקרים, ולפיהם גם בהיעדר חובה חוקית, על נהג אוטובוס להפעיל שיקול דעת המתחייב מן הנסיבות, כדי שיהא בו כדי להגן על ביטחונם ושלומם של הנוסעים בו. אולם בחינה זו צריכה להיעשות תוך התחשבות במכלול הנתונים ועל פי סדר עדיפות וחשיבות של הפעולות הנדרשות מנהג האוטובוס באותו רגע נתון, והשאלה היא אם אכן מדובר בדרישה אפשרית ומתקבלת על הדעת.

אין די בחובה לצפות תוצאה כדי לקבוע אחריות פלילית. יש להניח כי הנאשמת צפתה שבלימת חירום עלולה לגרום לנפילת נוסע באוטובוס, אלא שעל פי התרשמותה מהנוסע, לא מצאה לנכון להורות לו לשבת, וניכר כי הדבר לא היה נתון לשליטתה כלל, ואי אפשר לקבוע כי אילו הייתה עושה זאת, הייתה תוצאת הנפילה בהכרח נמנעת, בין משום שאין ודאות כי היה נענה לה ובין משום שהיה בוחר לקום בכל רגע.

בית המשפט מדגיש, כי בבואו לבחון היקף אחריות של נהג רכב ציבורי לביטחון הנוסעים, ובענייננו אוטובוס, עליו ליתן דעתו ליכולתו האפשרית והמתקבלת על הדעת של הנהג לשלוט בנעשה בכל רגע. למשל, כאשר האוטובוס נמצא בעצירה מוחלטת ויש לשמור על ביטחונם של הנוסעים בעת עלייתם וירידתם, לעומת היכולת לעשות כן בשלב שבו האוטובוס מצוי כבר בנסיעה, כאשר עיקר תשומת ליבו של הנהג נתונה בהכרח וכמתחייב למתרחש בכביש.

ככל שהיה בדעת המחוקק לקבוע איסור עמידה בזמן נסיעה, ברור כי הנורמות היו צריכות להיקבע באופן מפורש ודווקני, ובמקרים מסוימים אף באופן הדדי המחייב גם את הנוסעים.

הכותב הוא מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il