סוגי צירים לאופניים
עולם אופני ההרים רצוף בשינויים טכנולוגיים, ותחום הצירים אינו יוצא מן הכלל. נדמה שסטנדרטים חדשים צצים ללא הרף, תופסים תאוצה, ולעיתים נעלמים ככל שהמגמות משתנות. המגוון הרחב בעיצוב הצירים נובע בעיקר מהשאיפה לייצר גלגלים חזקים וקשיחים יותר, תוך איזון עם צרכים הנדסיים כגון שמירה על יעילות דיווש ומתן מרווח בוץ מספק לצמיגים.
בעבר, ציר השחרור המהיר (quick release) היה הסטנדרט הבלעדי בתחום. מערכת זו מבוססת על שלדות ומזלגות בעלי תושבות פתוחות. הציר עצמו הוא צינור חלול הנכנס לתושבת, ודרך מרכזו עובר שיפוד דק בקוטר 5.0 מ"מ המהודק באמצעות ידית קפיצית. המידות הנפוצות בשיטה זו הן 9.0 מ"מ היקף ו־100.0 מ"מ רוחב לגלגל קדמי והיקף של 10.0 מ"מ ורוחב של 135.0 מ"מ לגלגל האחורי.
יתרונה המרכזי של מערכת זו הוא היכולת להחליף גלגל במהירות, אך חסרונותיה בולטים: קשיחות מבנית נמוכה, חוסר דיוק במיקום רוטור הבלם וסיכון מסוים לשליפת הגלגל בעומס. מסיבות אלו, אפשר למצוא את שיטת השחרור המהיר בעיקר באופני הרים זולים המכוונים לרוכבים מתחילים.
עם הזמן נהפכו צירים עוברים (thru-axle) לסטנדרט המועדף והמקובל. בשונה מתושבות שחרור מהיר פתוחות, שלדות ומזלגות המותאמים לצירים עוברים מגיעים עם חורים סגורים בקצוות. הציר מוחדר דרך צד אחד ומתברג ישירות אל ההברגה בצד השני, מה שיוצר חיבור מאובטח הרבה יותר וקשיח בהרבה ללא סכנת החלקה בעומס.
עם זאת התקן אינו אחיד לחלוטין: היצרנים למיניהם משתמשים באורכי ציר שונים או בפסיעת הברגה משתנה, לפיכך לא כל הצירים תואמים זה לזה גם אם מרווח הגלגל זהה. הסטנדרט שהיה נפוץ בעבר בקטגוריה זו, המכונה כיום "נון־בוסט" (Non-Boost), התבסס על מידות של 15x100 מ"מ (או 20 מ"מ באופני אקסטרים) מלפנים ו־142x12 מ"מ מאחור.
התעשייה התקדמה, ומרבית אופני ההרים ו־XC המודרניים עברו לסטנדרט בוסט. שיטה זו מרחיבה את הציר הקדמי ל־15x110 (או 20) מ"מ ואת הציר האחורי ל־12x148 מ"מ. הרוחב הנוסף מאפשר להרחיק את פלאנג'י הנאבה זה מזה, מה שמשפר את זווית חיבור החישורים ומעניק לגלגל קשיחות צידית וחוזק גבוהים יותר. כמו כן תקן בוסט מזיז את קו השרשרת בשלושה מ"מ כלפי חוץ, נתון המאפשר למהנדסי השלדות לייצר מרווח גדול יותר בין הצמיג לגלגלי השיניים.
לרוכבים וסגנונות המצריכים קשיחות ועמידות מרביות, פותח סטנדרט רחב יותר בשם סופר בוסט. תקן זה מרחיב את הציר האחורי לרוחב של 157 מ"מ, והציר הקדמי נותר ברוחב 110 מ"מ. למרות שרוחב אחורי של 157 מ"מ מוכר גם מאופני דאונהיל ייעודיים, הגיאומטריה של נאבת סופר בוסט שונה מעט, בעיקר במיקום רוטור הבלם. לכן לא מדובר במוצרים זהים.
חברת האופניים פיבוט (Pivot) הייתה מהחברות המתקדמות הראשונות שאימצו את הסטנדרט הזה, אך כיום הוא עדיין נפוץ בעיקר בקרב מותגי בוטיק. לצד מגמות אלו, חברת קנונדייל (Cannondale) הציגה בעבר פתרון ייחודי משלה בשם שילוב אסימטרי. בשיטה זו, במקום להרחיב עוד יותר את הציר, החברה בחרה להסיט את מערכת ההינע כולה בשישה מ"מ ימינה, מה שאפשר בניית גלגל אחורי סימטרי וקשיח להפליא. גלגלים אלו מצריכים כיוון ייעודי ואינם תואמים לשלדות אחרות ללא התאמה בסדנה.
בסופו של יום, המרדף אחר גלגלים חזקים ואופניים יעילים הביא לפיתוח כל הסטנדרטים האלו. כיום, צירי בוסט הם הנורמה באופני הרים מודרניים, ואילו אופניים זולים יותר ממשיכים להסתמך על צירי שחרור מהיר או על צירי עובר בתקן הישן (נון־בוסט).
