זיכרונות המלחמה נמחקו, החייל גילה שהוא הלום קרב

אדם יליד 1950 התגייס ב-1968 ושירת בשריון במלחמת ההתשה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים חבר ליחידתו ולקח חלק בקרבות קשים בחזית הדרומית. ביום העשירי למלחמה נפגע בראשו, קיבל טיפול רפואי ופונה לבית החולים קפלן. מאז לא שב ללחימה.

לדבריו, מיד לאחר שהחלים שב ללימודיו בטכניון, אך כבר ב-1974 חווה התקף פניקה קשה מתוך שינה, פונה לבית החולים, ושם נקבע שהוא סובל מהתקף חרדה. הוא טופל תרופתית בהתאם.

לאורך השנים חזרו התקפי הפניקה והחרדה הקשים. בשל הסטיגמה השלילית של נפגעי נפש, סירב המערער להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, וקיבל בסתר, שנים ארוכות, טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים יקרים, שאותם מימן מכיסו כדי להסתירם ממערכת הבריאות ומסביבתו הקרובה.

לאורך השנים איש ממטפליו לא קישר בין מצבו הנפשי לשירותו הצבאי, בין השאר משום שמעולם לא דיבר על שירות זה כחוויה טראומטית. כל הקורות אותו במלחמת יום הכיפורים נמחקו מזיכרונו, ועל כן לא היו לו זיכרונות לשתף.

המערער מתאר את התהליך שבו הבין לבסוף כי הוא לוקה בתגובת קרב: "התחילו לי מחשבות שיש קשר בין המלחמה ומה שעבר עליי כל השנים... לא היה לי כסף לטפל בזה... הלכתי - אני לא זוכר באיזו שנה - לפרופסור קנובלר בלי כסף, חבר רופא הפנה אותי אליו... והוא (פרופ' קנובלר) אמר לי 'יש לך פוסט טראומה חמודי, אבל להילחם נגד משרד הביטחון צריך הרבה כוחות נפש וגם כיס עמוק מאוד'."

בעקבות השיחה עם פרופ' קנובלר החל האיש לשוחח לראשונה עם חבריו ליחידה, לחקור את שאירע במלחמה ולנסות למצוא סימנים או עדויות שיחברו בין מצוקתו לבין האירועים בשדה הקרב, שאותם כאמור אינו זוכר עד היום.

בשנת 2,000, לאחר שהסתבך בחובות, נסע בגפו לארה"ב ושהה שם 9 שנים, שבסופן הסתבך בחובות נוספים ושב לארץ כלעומת שבא.

רק לאחר שהבין את משמעויות הפוסט טראומה וחקר לעומק את קורות יחידתו במלחמה, הבין האיש כי למרות הקשיים הצפויים עליו להגיש תביעה להכרה בנכותו לקצין התגמולים במשרד הביטחון. בקשתו התקבלה, והוא הוכר כנכה בגין PTSD. נכותו הנפשית נקבעה על שיעור של 20%, שהקנתה לו גמלה חודשית נמוכה של כמה אלפי שקלים.

האיש חש שהצדק נמנע ממנו, ובמצוקתו פנה לעורך הדין יואב אלמגור, אשר הגיש בשמו ערעור על החלטת קצין התגמולים לבית משפט השלום בתל אביב יפו, המשמש כערכאת ערעורים על החלטות משרד הביטחון.

לדברי עו"ד אלמגור, בעשורים הראשונים שבהם טופל המערער, עדיין לא התבססה ההכרה בתופעת הפוסט-טראומה בפרקטיקה הרפואית. רק בשנות ה-80 נהפכה תופעה זו למוכרת בפסיכיאטריה העולמית, והרופאים בישראל החלו להתייחס אליה בהרחבה רק בשנות ה-90. על כן איש ממטפליו של המערער לא קישר בין החרדות המלוות אותו למלחמה שבה השתתף.

במרכז הערעור עמד סעיף 18 לחוק התגמולים לנכי מלחמות ישראל, המגדיר ממתי תוכר נכותו של תובע, וממתי יוגשו לו תגמולים.

השופטים מציינים בפסק דינם, כי על פי סעיף 18(א) לחוק הנכים, הכלל הבסיסי הוא שתגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו משירותו הצבאי, בתנאי שהגיש את התביעה בתוך שנה מיום שחרורו. אם התביעה מוגשת לאחר המועד הזה, התגמולים יחושבו רק מיום הגשת התביעה, אלא אם קבעה הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר.

עם זאת בסעיף 18(ו) לחוק נקבע חריג לכלל האמור. כאשר נכה לא הגיש תביעה במועד בשל מחלת נפש או ליקוי שכלי, והגיש אותה רק לאחר שמונה לו אפוטרופוס, אפשר לשלם את התגמולים רטרואקטיבית מיום שחרורו, בתנאי שהאפוטרופוס הגיש את התביעה בתוך שנה מיום מינויו.

לערעור צורפה חוות דעת של הרופא המטפל, אשר טיפל במערער לאורך השנים. בחוות דעתו צוין, כי במצבים קיצוניים וטראומטיים האדם נוטה להיכנס למצב של נתק רגשי (דיסוציאציה), שבמקרים רבים מביא לחוסר זיכרון מוחלט של המאורעות הקשים.

לדברי הרופא המטפל, האדם השתתף כמילואימניק צעיר בן 23 בקרבות קשים שבהם נפלו רבים מחבריו. הוא לא זכר ואינו זוכר את מרבית האירועים אשר חווה במלחמה, אולם מיד לאחר שובו מהמלחמה הופיעו סימפטומים המלמדים כמכלול על קיומה של תגובת קרב (הפרעות הירדמות, הפרעות זיכרון בכל הקשור לחוויות המלחמה, הימנעות ממקומות, מסרטים ומסיפורים שעלולים להזכיר את המלחמה; עיסוק כפייתי בזיכרונות מהמלחמה, בעיקר שמות חבריו מגדודו אשר נספו).

הסימפטום הבולט והעיקרי מכולם היה "התקפי חרדה" או פניקה שמהם סובל האיש מאז הימים שלאחר המלחמה ועד היום.

לדעת הרופא המטפל, המערער לא אובחן כסובל מהפרעה פוסט-טראומתית: "הסיבה נעוצה לדעתי בכך שאת רוב זמנו במלחמה הוא בילה במצב של דיסוציאציה (נתק) רגשית חלקית עד מלאה. העובדה שלא זכר את ימי המלחמה כאילו נמחקו מזיכרונו, למעט שברי תמונות ותחושה, מלמדת כי זה היה מצבו. הוא אפילו לא זכר את אותם מראות זוועה אשר אישתו דיווחה כי סיפר לה עליהם מיד לאחר המלחמה."

עוד קבע הרופא המטפל: נתק רגשי בזמן אירועי טראומה ומיד אחריהם הוא מצב נפוץ באירועים מלחמתיים, ובהם מצבי טראומה אחרים (למשל תאונות דרכים, תקיפה מינית).

לדבריו, הוא וכל אותם מומחים בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה שטיפלו באדם עשרות שנים, לא שייכו את התופעות שמהן סבל להשפעת המלחמה גם משום שבשנים שבהן טיפלו בו, לא הייתה הפוסט-טראומה מאובחנת קלינית בישראל. יתרה מזו, האשם עצמו, כשסבל מחרדות ואובחן ככזה, לא שייך את הלקות הזו לשירותו במלחמה, פשוט משום שלקה בדיסוציאציה - נתק רגשי - אשר הביאה אותו לא לזכור את שעבר במלחמה.

לעומת זאת טען המומחה הרפואי מטעם משרד הביטחון שכלל אין בסיס להחיל במקרה זה את החריג בסעיף 18(ו) לחוק התגמולים. לשיטתו, מדובר באדם מתפקד לחלוטין, שבנה קריירה ויצא לחו"ל, ומעולם לא איבד את שיקול דעתו או את אחריותו למעשיו.

מומחה משרד הביטחון הסכים עם דבריו של הרופא המטפל, כי ייתכן שהאיש סבל מתסמינים דיסוציאטיביים, ואף כי הפוסט-טראומה הוכרה לראשונה בשנות ה-80 וה-90, וכי לא הייתה מודעות לאבחנה זו בבדיקות הפסיכיאטריות שנעשו לו. חרף זאת לא חזר בו מומחה משרד הביטחון מחוות דעתו.

בפסק דינם קבעו השופטים, כי אי אפשר לצפות מאדם שאינו מודע לפגיעתו הנפשית להגיש תביעה בזמן. לדבריהם, "המבחן הנכון לבחינת גדרו של החריג שנקבע בסעיף 18(ו') לחוק הנכים, הוא מבחן המסוגלות ולא מבחן של מודעות. כלומר יש לבחון אם הנכה היה יכול לדאוג לענייניו ולהגיש את התביעה, או שמא נבצר ממנו לעשות כן, כתוצאה ממצבו הנפשי."

השופטים אימצו את חוות דעתו של הרופא המטפל, וקבעו שהמערער אינו זוכר את מאורעות המלחמה שהוא עצמו חווה. היעדר הזיכרון מלמד על אי-יכולת לפנות בבקשה להכיר בו כנכה. בפסק הדין שהתקבל נקבע שבנסיבות הייחודיות של המקרה, אי-המודעות הפוסט-טראומטית של המערער אכן פגעה ביכולתו לתבוע את משרד הביטחון מיד לאחר שחרורו או במועד סביר לאחר מכן.

בית המשפט קבע לפיכך, כי המערער זכאי להכרה רטרואקטיבית מ-1973 ועד למועד שבו הוכר בפועל. השופטים ביקרו את עמדת משרד הביטחון, שלפיה רק אדם שאיבד כליל את כשירותו הנפשית יוכל לקבל זכויות למפרע, וציינו כי לעיתים עצם מהותה של פוסט-טראומה, ובעיקר ההתנתקות והפגיעה בזיכרון, מספיקים כדי להצדיק מצב כזה.

לדברי עו"ד יואב אלמגור, זה פסק דין תקדימי, אשר פותח את הדלת לחיילים רבים שלקו בפוסט-טראומה בלי שהייתה להם כל דרך, לאורך שנים, לדעת על קיומה או על הזכויות המגיעות להם. השופטים קבעו, כי משרד הביטחון ישלם למערער תגמולים מלאים משנת 1973 ועד היום, וכן ימשיך להעביר תגמולים חודשיים בגין נכותו.

עו"ד יואב אלמגור www.almagorlaw.co.il מייצג נפגעי גוף, נכי צה"ל, נפגעי איבה, נפגעי תאונות עבודה ותאונות דרכים ונפגעי רשלנות רפואית בוועדות רפואיות של אגף השיקום במשרד הביטחון ושל הביטוח הלאומי ובבתי המשפט.