העולם הנסתר של רכב תפעולי

בתור עיתונאי רכב ותיק - כמה ותיק לא נעים להגיד, אבל את גיל "עיתונות הכסף" על משקל "חתונת הכסף" עברתי כבר לפני הרבה שנים - יצא לי לכתוב על סוגים רבים של כלי רכב - דו-גלגליים, ארבע-גלגליים וגם יותר גלגליים, על כלי רכב אזרחים וצבאיים, מכוניות כביש ורכבי שטח, מכוניות נוסעים ומסחריות. אבל יש קטגוריה אחת של כלי רכב שמעולם לא כתבתי עליה, וככל שאני מחטט בזיכרוני, אינני זוכר שקראתי עליה אי פעם.

זו קבוצה של כלי רכב שכולנו מכירים, אבל מבחינת מרביתנו עוברת מתחת לרדאר. לא מדובר בקבוצה קטנה אלא באלפים רבים, אפילו בעשרות אלפים, של כלי רכב שאנו נתקלים בהם במקומות מגוונים: בקיבוצים, במפעלים, בשמורות טבע, בבסיסי צבא ועוד. לא נמצא את כלי הרכב האלה מחוץ למתחמים מוגדרים, כלומר מקומות כגון כבישים ציבוריים. מקום נוסף שאין סיכוי שנפגוש בו את כלי הרכב האלה הוא משרד הרישוי, מכיוון שכלי רכב אלה אינם נמנים עם כלי הרכב שצריכים לעבור טסט שנתי. למען האמת, הם בכלל לא נחשבים כלי תחבורה.

קוראים להם רכב תפעולי, ובניגוד לכלי רכב אחרים, שמוגדרים על פי המבנה שלהם, כלי רכב אלה מוגדרים על פי מקום המחיה שלהם. ההגדרה לפי תקנות התעבורה היא כדלקמן: רכב במשמעותו בפקודה, למעט רכב פרטי ורכב ציבורי, בין אם מותקן עליו ציוד דרך קבע ובין אם לאו, בין אם הוא מוביל מטען ובין שהוא מסיע נוסעים, אשר ניתן היתר להפעלתו, לפי סימן זה, באזור רכב תפעולי. במילים אחרות, רכב תפעולי הוא רכב שנע באזור תפעולי.

מה הוא אזור תפעולי? אתם ודאי שואלים. ובכן, אזור תפעולי הוא כזה שמוגדר על ידי הרשות המקומית האזורית, שמסומן באמצעות תמרור 439. אזורים תפעוליים כוללים למשל מפעלים, בסיסי צבא, בתי חולים, שמורות טבע וכדומה, וסוגי הרכב שנעים בהם מגוונים מאוד. גם קיבוצים נחשבים לאזורים תפעוליים, ובעבר גם מושבים נכללו בהגדרה זו, אבל כיום הם אינם כלולים בה.

הסוג הנפוץ ביותר של רכב תפעולי הוא רכב פתוח שמשמש בעיקר לשינוע נוסעים, עם שניים, ארבעה או יותר מושבים. הוא נראה כמו עגלת גולף או קלנועית מגודלת.

כדי להכיר את כלי הרכב מקרוב, פניתי לחברת מטרו, שלצד מגוון כלי רכב דו-גלגליים ובעלי ארבעה-גלגלים מייבאת שני מותגים של רכב תפעולי: מרשל (MARSHEL), מותג סיני שהוא המותג הנמכר ביותר בישראל, וימאהה היפני.

לדברי מטרו, החברה היא היבואן הגדול ביותר. מכיוון שרכב תפעולי אינו עובר רישוי, אין גם נתונים מסודרים לגבי הכמויות שנמכרות בסך הכול וחלוקה לפי יבואנים. לדברי מטרו, השוק כולו מסתכם ב-3,000 עד 3,500 כלי רכב בשנה - מספר שכלל אינו מבוטל.

70-60 אחוזים מהלקוחות של מטרו (ומן הסתם גם של היבואנים האחרים) הם לקוחות פרטיים שגרים בקיבוצים ובמושבים ומשתמשים ברכבים להתניידות בתחומי הקיבוץ או המושב. היתר הם לקוחות מסחריים, שמשתמשים בהם למשל לסיורי ביטחון והתניידות בתוך שטחים תפעוליים גדולים. עם הלקוחות הגדולים של מטרו נמנים אגמון החולה - שם יש מאות כלים כאלה, הספארי ברמת גן ומועדון הגולף בקיסריה.

ההנעה? חשמלית

שלא כמו בתחום של כלי הרכב ה"אמיתיים", הרכב התפעולי אימץ את ההנעה החשמלית לפני שנים רבות, וכיום מרבית כלי הרכב שנמכרים בארץ הם חשמליים. לשאר יש מנועי בנזין. אשר לדגמים שמייבאת מטרו, לדגמים החשמליים של מרשל מנוע חשמלי 48 וולט המפיק 6.7 כ"ס, ואלו של ימאהה מעט חזקים יותר, עם 7 כ"ס.

הדגמים של ימאהה מגיעים גם עם מנוע בנזין בנפח 357 סמ"ק ו-13 כ"ס (למי שאינו מבין בהספקים נמוכים, אציין רק שבזמנו היה לי קטנוע טייפון של ימאהה עם מנוע בנזין שתי פעימות בנפח 125 סמ"ק שהפיק הספק דומה. לקטנוע ההוא הספיק המנוע הזה כדי להגיע למהירות מרבית של יותר מ-100 קמ"ש, אך ברכב התפעולי המהירות מוגבלת ל-28 קמ"ש. רכב ביצועים זה לא...).

לדגמים החשמליים היו בזמנם סוללות עופרת-חומצה גדולות וכבדות שהצריכו תחזוקה שוטפת ובדיקה תקופתית של כמות החומצה. לאחר מכן הן הוחלפו בסוללות ג'ל שאינן מצריכות תחזוקה, ובשנה האחרונה עבר השוק מהפך עם כניסה של סוללות ליתיום-יון, בדומה לאלה הנמצאות במכוניות חשמליות היברידיות. נכון להיום, כ-80% מכלי הרכב התפעוליים שמטרו מוכרת מצוידים בסוללת ליתיום.

הסיבה לחדירה המסיבית של סוללות הליתיום היא הירידה במחיר. בעבר היה המחיר של סוללה כזו לרכב תפעולי 15-14 אלף ש"ח לעומת 6,000 עד 7,000 ש"ח לסוללת ג'ל, אבל כיום הצטמצם הפער ביניהן ל-3,000 ש"ח בערך.

לסוללת הליתיום יתרונות רבים. ראשית, היא שוקלת כ-50 ק"ג לעומת כ-250 ק"ג ששוקלת סוללת ג'ל. שנית, זמן הטעינה שלה קצר יותר, 5-4 שעות לטעינה מלאה לעומת 7 שעות בסוללות עופרת. יתרה מזו, בסוללות עופרת רצוי לשמור על טעינה מלאה ככל האפשר כדי להאריך את חיי השירות שלהן, ואילו סוללות ליתיום אינן מחייבות זאת. הדבר מקצר את זמני הטעינה. יתרון נוסף הוא טווח הנסיעה: 55 ק"מ בסוללת ליתיום לעומת 35 ק"מ בג'ל, בין היתר בשל המשקל הנמוך יותר. היתרון האחרון הוא האחריות: 3 שנים לעומת שנה אחת בלבד בסוללות ג'ל.

כמה עולה דבר כזה? רכב בסיסי עולה 35,000-30,000 ש"ח, אבל יש כלים שמיועדים למטרות ספציפיות וכוללים מתקונים שעשויים להכפיל את המחיר.

איך הוא נוסע?

מכיוון שהכלים הללו מוגבלים לאזור תפעולי, לא יכולתי לבצע נסיעת מבחן, אבל בינינו, זה לא כלי שנרכש בזכות הביצועים או הנוחות שלו. אפרופו נהיגה, כל מי שיש לו רישיון נהיגה לרכב יכול לנהוג על רכב תפעולי, ואם באזור התפעולי יש קצין בטיחות בתעבורה, הוא יכול להסמיך כל אדם - כולל כאלה בלי רישיון נהיגה בכלל - לנהוג על הכלי.

אחרי ההתנסות הקצרה שלי על כלי רכב תפעולי, אני יכול לומר שבאמת לא צריך רישיון לדבר הזה. הנהיגה בו פשוטה להפליא, ללא הילוכים או דברים אחרים שמקשים את התפעול. הביצועים לא מסחררים, למרות ש-28 קמ"ש זו מהירות לא מבוטלת.

נהגתי על כלי שמונע בבנזין ועל כלי חשמלי, והאחרון מנצח בקלות: מעבר להיותו חרישי יותר, המומנט הגבוה והזמין מפצה על ההפרש בכוחות הסוס, והנסיעה הרבה יותר נעימה, וכמובן שקטה.