ניהול פסולת

חובת ניהול פסולת אינה דבר חדש בענף הבנייה. על קבלנים ובעלי נכסים הוטלה האחריות לפנות את פסולת הבנייה מהאתר, אם מדובר בעבודות בנייה של מבנים חדשים או בעבודות הרס, שבסופן בנייה מחודשת. חובת פינוי הפסולת מהאתר למטמנה מורשית נאכפה באמצעות פיקוח והטלת קנסות גבוהים. הצורך בפיקוח ובענישה נובע מהקושי הרב לפנות אשפה באופן מסודר ובעלויות הגבוהות, ואם לומר זאת אחרת - בפיתוי הגדול להפר את ההוראות ולהיפטר מהפסולת בנקודה הקרובה ביותר שאפשר, במקום לנסוע מרחק רב למטמנה ולשלם על שירות הטמנה.

הגישה הקיימותית

ניהול הפסולת נדרש מאז ומתמיד מטעמי בטיחות ואסתטיקה, כדי למנוע מפגעים במרחב הציבורי. אולם בשנים האחרונות, על רקע משבר האקלים והצורך להפחית מאוד את פליטת הפחמן בענפי התעשייה למיניהם, נוסף לו היבט רב חשיבות: הצורך למחזר את החומרים שמשמשים לבנייה ולהגיע לשימוש חוזר. גישה זו, המכונה "ניהול חומרים קיימותי" (SMM - Sustainable Material Management) תלך ותגבר בשנים הקרובות, וסביר להניח שתגובה בצעדים רגולטיביים של הממשלה, שיעודדו את הטמעתה על ידי הגברת הכדאיות הכלכלית שלה. הגישה הסביבתית מצריכה חשיבה מחדש על ניהול הפסולת, באופן שיוכל לתת מענה לדגשים החדשים הנוגעים למחזור.

פסולת בנייה מורכבת לרוב מחומרים כבדים וגדולים כגון בטון, עץ, אספלט, פלדה, פלסטיק, גבס, לבנים וזכוכית. פסולת זו עשויה להופיע בצורת תפזורת כגון בטון מרוסק או גבס, או כפריטים יחידים כגון דלתות, חלונות וקורות.

דו"ח של EPA, הסוכנות להגנת הסביבה בממשל האמריקני, מציג עובדות אלה: 600 מיליון טונות של פסולת בנייה נוצרו בארצות הברית ב-2018, כפול מהפסולת העירונית המוצקה (פסולת של משקי בית ומוסדות). 445 טונות מתוך הפסולת הזו הופנו לשימוש חוזר בדרגות שונות, ו-145 מיליון הנותרים הועברו למטמנות. השימוש החוזר השכיח ביותר בפסולת בנייה הוא חצץ. צמצום של פסולת הבנייה שמגיעה למטמנות או למשרפות מייצר מקומות עבודה חדשים והזדמנויות עסקיות חדשות בקהילה המקומית, במיוחד כאשר מתבססים על שיטות של דקונסטרוקציה והרס סלקטיבי. דו"ח של EPA מ-2016 הראה שב-2012 ייצרה כלכלת מיחזור 175,000 מקומות עבודה בארצות הברית. הדבר גם מאזן את הפגיעה הסביבתית בשל חציבת חומרי גלם חדשים לבנייה ועיבודם, וחוסך מקום במטמנות.

גישה קיימותית לפסולת בנייה כוללת את השלבים הבאים:

צמצום השימוש בחומרי גלם: עוד לפני המיחזור, גישה סביבתית תומכת בצמצום השימוש. אפשרות זו מונעת מלכתחילה היווצרות של פסולת, והאמצעים להשיג זאת הם בין השאר אלה: שימור מבנים קיימים והסבתם לשימושים חדשים כאשר השימוש הישן אינו נדרש עוד; מיטוב הגודל בבנייה חדשה; תכנון מבנים חדשים כך שיהיו גמישים מבחינת אפשרויות השימוש בהם; שימוש בשיטות בנייה שמאפשרות פירוק המשמר את חומרי הגלם לטובת שימוש מחדש; צמצום הבנייה בחללים פנימיים; הקפדה על רכישת כמויות מדויקות של חומרי בנייה.

דקונסטרוקציה לשם שימוש מחדש: הרס מבנים שמתחיל בפירוקם לרכיביהם מקדם חיסכון בחומרי גלם ובאנרגיה, שכן הוא מייתר ייצור של חומרי גלם או פריטים חדשים. מתאפשר שימוש מחדש בחלקי מבנים שמתפרקים בקלות כגון דלתות, חלונות ומיתקנים חשמליים, ובקורות עץ או שיירי עץ שאפשר לגרוס ולהפוך לשכבת בסיס ברצפה. גבס מרוסק עשוי לשמש במינון מוגבל כתוסף לאדמה חקלאית; לבנים ובטון עשויים לשמש באתר עצמו כחומר מילוי, מצע או כתשתית לכביש הגישה.

מחזור חומרי פסולת בנייה: בהינתן שוק מיחזור אפשר לשלב בו חומרים רבים של פסולת בנייה. אספלט, בטון ושברי אבנים לעיתים קרובות ממוחזרים לחצץ ולמוצרי אספלט או בטון חדשים. עץ יכול להיות ממוחזר כדי לשמש לבניית רהיטים או כשכבה לקרקע או כדשן. למתכות כגון פלדה, נחושת ופליז יש ערך גבוה בשוק המחזור.

כלכלה מעגלית והיררכיית הפסולת

ענף הבנייה הוא מחולל הפסולת הגדול ביותר בעולם המודרני. כמות פסולת הבנייה גדלה לצד התגברותו של תהליך העיור הגלובלי. שלוש הכלכלות הגדולות בעולם - סין, ארצות הברית והאיחוד האירופי - הן מחוללות הפסולת הגדולות ביותר. בסין מתקיים תהליך עיור מואץ בהשוואה לאיחוד האירופי ולארצות הברית, שרמת העיור בהן כבר גבוהה, ובשנת 2020 הייתה 74.96% ו-82.67% בהתאמה. על פי ההערכות, סין ייצרה 1,704 מיליון טונות של פסולת בנייה בשנת 2018. עם זה שיעור השימוש החוזר בפסולת נמוך מאוד בסין - פחות מ-10%. האיחוד האירופי וארצות הברית מייצרות הרבה פחות פסולת בנייה, ושיעור השימוש החוזר בהן גבוה בהרבה: 90% ו-76% בהתאמה.

אירופה היא המתקדמת ביותר מבחינת מיחזור פסולת בנייה. מסמך קווי היסוד לטיפול בפסולת שפרסם האיחוד האירופי משמש אבן דרך. במסמך זה נזכר "הסולם של לאנסינק" - מודל תיאורטי שקרוי על שם הפוליטיקאי הדני שניסח אותו ומציג את סדר העדיפויות שלפיו יש לפעול: צמצום - שימוש מחדש - מיחזור - שיקום אנרגיה - שריפה - הטמנה.

בבסיס המודל קיימת המחשבה שלא די בסילוק פסולת כדי למנוע מפגעים סביבתיים, אלא יש לשמר את הערך של המשאבים. שימוש חוזר מגדיל ערך של כל משאב. בין צמצום השימוש במשאבים (תואר לעיל) לשריפה והטמנה (דרכים לסילוק אשפה מדורגות על פי פרמטרים סביבתיים), ישנם כמה שלבים של עיבוד החומרים לטובת שימוש חוזר. את השלבים האלו נוהגים לסווג לשלושה: מיחזור כלפי מעלה - upcycling, מחזור כלפי מטה - downcycling, ומיחזור - recycling. ההגדרות נוגעות ליחס בין ערכי השימוש במשאב לפני העיבוד מחדש ואחריו. למשל, כאשר בטון שנותר כפסולת אחרי הרס מבנה מעובד מחדש כדי לשמש תוסף באספלט כבישים, מדובר במיחזור כלפי מטה. כאשר עור של מושבי רכבת מעובד מחדש כדי לשמש לייצור תיקים אופנתיים, זהו מיחזור כלפי מעלה. כאשר ממחזרים בקבוקי פלסטיק כדי לייצר מוצרי פלסטיק חדשים - זהו מיחזור גרידא.

פסולת בטון

בטון וחומרי אבן אחרים הם כ-80% ממשקל פסולת הבנייה באירופה. על פי היררכיית הפסולת של האיחוד האירופי, קיימים שלושה היבטים למניעת פסולת: צמצום כמויות, צמצום השפעות לוואי וצמצום תכולה מזהמת. שימוש בחלקי בנייה מוכנים מראש תורם מאוד לצמצום הפסולת. בהשוואה לבנייה רגילה, בנייה טרומית מפחיתה את כמות הפסולת מ-0.91 טונות למ"ר ל-0.77 טונות למ"ר, וכמות פסולת הבטון פוחתת בחצי.

גישה אחרת למניעת פסולת בבנייה היא פירוק חכם ומיטוט סלקטיבי. פירוק חכם מבוצע לפני המיטוט, ובמהלכו מפרידים משלד המבנה כל מה שאפשר - שטיחים, דלתות, מיתקנים סניטריים. לאחר הפירוק החכם, המיטוט הסלקטיבי יפריד מהבטון את כל חומרי הגלם שאינם אבנים - עץ, פלסטיק ופלדה.

שימוש חוזר ברכיבי בטון שלמים כגון עמודים, בסיסים או קירות אינו שכיח, מאחר שרכיבים מבניים כאלה מתוכננים מראש במדויק כדי לעמוד בעומסים מוגדרים. לכן אין זה סביר למצוא להם שימוש חוזר בצורתם הנוכחית. מלבד זאת, על פי רוב לא מתאפשר למוטט בניין תוך השארת מרכיבי הבטון שלו שלמים ובצורתם המקורית.

במיחזור אנו מבינים כל פעולה של עיבוד פסולת בטון כך שתיהפך לחומר גלם להפקה של בטון חדש. ישנן ארבע שיטות למחזר בטון: מערכת עיבוד רטוב, מערכת מתקדמת לשיקום יבש, מערכת להפרדה תרמית ומערכת לריסוק חכם.

הדרך הנפוצה ביותר למיחזור כלפי מטה של פסולת בטון היא מילוי מחדש, Backfilling. הכוונה לשפיכת הבטון לתוך בורות שנחפרו במסגרת הקמת יסודות למבנה. כאשר הבטון מזוהם בחומרים רעילים כגון צבע או מתכות כבדות, אי אפשר להשתמש בו ללא טיפול מקדים, ובמקרה זה גם הטמנת הבטון מצריכה טיפול מקדים.

במקומות מסוימים נוהגים להטמין את הבטון באתר הבנייה עצמו ולא באתר הטמנה מוסדר. ההבדל בין הטמנת בטון לבין השימוש בו כמילוי הוא שבמקרה האחרון השימוש בפסולת בטון משמשת תחליף לשימוש במשאבים אחרים, ובמקרה הראשון אין זה כך.

לסיכום, ענף הבנייה הוא אחד הענפים המזהמים ביותר, בפרט בשל רמות גבוהות של פליטת גזי חממה בתהליך ייצור הצמנט הנחוץ לבטון. ענף זה אינו צפוי להצטמצם בשנים הבאות, ולמעשה הצפי הוא ל-2.2 מיליארד טונות פסולת בנייה גלובלית שנתית עד 2025.

מיחזור כלפי מטה של פסולת בנייה כחומר בסיס לכבישים הוא השימוש החוזר העיקרי של פסולת בנייה באירופה, וצפוי להוסיף להיות כך בעתיד הקרוב. מיחזור חומרי גלם הוא לפיכך צו השעה. ואכן, רוב מיזמי הבנייה משתמשים היום בחומרי גלם ממוחזרים, גם בלי להתכוון. הפלדה שמוצעת בשוק עשויה מ-93% פלדה ממוחזרת, ואספלט בטון הוא כמעט 100% ממוחזר. יתרה מזו, כיום מוקמים בנקים לחומרים ממוחזרים, שהופכים את חומרי הגלם הממוחזרים לנגישים יותר. התפתחות נוספת בעלת חשיבות לנושא היא זו המכונה BIM - מידול האינפורמציה של המבנה. במסגרת זו מייצרים תאום דיגיטלי של הבניין עד לרמת כפתור הדלת. באמצעות המתווים האלו אפשר לרשום אילו חומרים כלולים במבנה והיכן כל דבר נמצא. כך מתאפשר פירוק יעיל יותר עם דגש במיחזור כאשר המבנה מגיע לסוף חייו. BIM מסייע גם במניעת הזמנה של חומרי גלם עודפים.