ספינה עוגנת בעיר - בית האנייה

השער הדרומי לתל אביב היה עד לאחרונה בניין "בית האנייה", הקרוי כך בעקבות הדמיון לספינה העוגנת בנמל. העיצוב המודרני המובהק של הבניין פיסולי ומוקצן: ממדיו הצרים, יחסו אל צומת הדרכים באמצעות מרפסות מתעגלות, הגבהתו מעל למפלס הרחוב - כל אלה מעניקים לו את איכויותיו וייחודו. תכל'ס, ל"עיר הלבנה" אין שער מוצלח יותר מבית האנייה.

מצב הבניין עגום, אך לא חריג ביחס לבניינים דומים אחרים בשכונת נווה שאנן ובכלל בתל אביב. לאורך השנים הוא עבר שיפוצים ותיקונים, ונראה שהוא סובל מבעיות קוסמטיות בלבד שאותן אפשר לפתור בקלות. אפילו מרפסות סגורות כמעט ולא תמצאו בו, וזו עובדה משמעותית, היות ולמרפסות הרבות שעוטפות את חזיתותיו יש מעמד מרכזי בעיצובו הייחודי. דלתות הכניסה נעקרו ונעלמו וכך גם תיבות הדואר, אך חדר המדרגות שמר על פרטיו המקוריים; ריצוף הטראצו בגוון תפוז, שכמוהו ניתן למצוא ברבים מבתי הסגנון הבינלאומי שנבנו בשנות ה-30 ברחבי תל אביב ובחיפה, המעקה המסוגנן בפשטות מודרנית והחלון האנכי הפונה לרחוב ומלווה את חדר המדרגות לכל גובהו וניתן לפתיחה ולסגירה פשוטה וקלה.

הניתוק של הבניין מהרחוב נובע מקיומה של תשתית שמזמן נעלמה מכאן: הרכבת. בשעתו חלפה כאן מסילת הרכבת, ואף שלחה זרוע דרך רחוב הרכבת לתחנה שפעלה למרגלות בית הדר, כאשר המסילה המשיכה הלאה, עד ליפו. לצורך כך, נחצבה גבעת הכורכר. גם הכבישים שחדרו אל שכונת נווה שאנן, הותאמו למפלס שקבעה מסילת הרכבת. הבתים שנבנו רגע לפני השינויים במפלסים, נותרו במפלס הקרקע המקורי. בית האנייה, למשל, גבוה בכשלושה מטרים ממפלס הכביש. קיר תומך מבטון מפריד בין הכביש ובין הכניסה לבניין, ומדרגות מקשרות בין המפלסים השונים.

סימני שאלה

תיק הבניין השמור בגנזך עיריית תל אביב, חסר את התכניות האדריכליות, ולכן, גם זהות האדריכל אינה ודאית. ביקור בבניין מגלה, כי כל קומה מחולקת לארבע דירות, אלא שתכנית קומה שהשגתי, מגלה כי מסדרון צר וארוך חצה את הקומה כמעט לכל אורכה וקישר לדירות חדר זעירות. תכנית זו מופיעה גם במסמך משנת 1987 אשר עסק בבניין. האם אכן כך היו הדירות בבניין? אולי זו תכנית של קומה אחת בלבד, אולי מדובר בתכנית מאוחרת לאחר שהחלוקה הפנימית המקורית עברה שינויים, או שמא מדובר בתכנית שלא מומשה? ייתכן וזו הייתה התכנית העקרונית, אך במציאות נמכרו (או הושכרו) חדרים על פי הצורך, והתכנון במידות קבועות איפשר לאחד דירות לכדי דירה גדולה יותר. ייתכן והיו גם מטבחים ושירותים משותפים.

מכתבים מספרים

עדות למתרחש בבית בנובמבר 1948, שנים ספורות לאחר אכלוסו ובעיצומה של מלחמת העצמאות, מספרת על החיים בו. במכתב השמור בעירייה, עליו חתומים עשרות מדיירי "בית האנייה", הבניין מתואר כך: "הגדול ביותר בכל הסביבה ובו גרות 160-150 נפשות, ביניהן הרבה ילדים, זקנים ונשים הרות". באותו מכתב שיועד ל"מחלקה הטכנית" של העירייה, התלוננו הדיירים על אותן מדרגות שקישרו בין הכניסה לבניין לבין הרחוב, אלא שבשעתו המדרגות היו מורכבות מקרשי עץ. "כעת נתקלקלו המדרגות במידה כזאת, שפשוט סכנת נפש לעבור עליהן, בייחוד בלילות אפלים ורטובים שבחורף". אולי בעקבות המכתב פורקו המדרגות הארעיות והוקמו המדרגות הבנויות, הקיימות עד היום.

התכניות לבניין הוגשו לעירייה לאישור בתחילת 1935. תכניות אלה, שלא שרדו, הציגו בניין בן שלוש קומות. הבנייה, בכל מקרה, התרחשה תוך חודשים ספורים, ומה שידוע הוא שתכניות הבניין כלל לא אושרו, ובעוד שבתל אביב נהגו אז לבנות בתים בני שלוש או ארבע קומות, בית האנייה התנשא לגובה של שש קומות. בקומה השישית הוקם בזמנו בית כנסת.

בנובמבר 1935 שלח יעקב שיפמן, מהנדס העירייה, מכתב ל"מפקח משטרת הכפרים" ב"תחנת המשטרה שרונה", ובו דרישה להביא למשפט את הקבלן שבנה את הבניין, שמעון חמדי-לוי, "על עברו על סעיף מפרק 15 מפקודת בניין ערים, בזה שבנה בית בן שש קומות בלי רישיון". בתמונות היסטוריות נראה הבניין עם שש קומות מלאות. היום נותר מהקומה השישית רק חלק קטן, המצוי בקצה הדרומי של הבניין, זה הפונה אל הצומת, כששאר שטח הקומה נהרס.

לא ידוע מי תכנן

היות ובית האנייה שוכן בצמידות לאחד ממפגשי הדרכים הכי סואנים, רועשים ומזוהמים בישראל, סביר להניח שהמגורים בו הם בלתי נסבלים. ועדיין, המיקום הנוח, העיצוב והזהות הייחודיים לבניין, מצריכים חשיבה על התוכן שיש לצקת בו. בבניין הזה יכולים לפעול גופים וארגונים שיכבדו את המקום ויתרמו לסביבה.

"בית האנייה" הוא מהמבנים המובהקים שהותירו אחריהם אדריכלי הסגנון הבינלאומי בישראל, ולמרות זאת, הוא טרם נחקר באופן יסודי. כאמור, אפילו זהות המתכנן אינה ברורה. ייתכן והיה זה האדריכל אריה כהן, שתכנן מבנים דומים בסביבת נווה שאנן, או אולי שמעון חמדי-לוי, שמוזכר בכמה מסמכים המתייחסים לבניין, אך סביר להניח שהוא היה הקבלן ולא האדריכל.

ייתכן והיה זה אדריכל אחר, כיוון שהמבנים הסמוכים תוכננו בידי אדריכלים שונים ולא מוכרים. את הבניין הסמוך, ברחוב לבנדה 54, תכנן, למשל, בשנת 1934 האדריכל א. ארז. את הבניין ברחוב לבנדה 52 תכנן בשנת 1944 האדריכל שמואל דב חיים קריס. שני המבנים האלה יחד עם "בית האנייה", הוכרזו לשימור במסגרת תכנית השימור העירונית של תל אביב שאושרה בשנת 2008, והם היחידים לשימור ברחוב לבנדה, יחד עם שלושה מבנים אחרים בכל שכונת נווה שאנן. בסיור פשוט שעשיתי בשכונה, אפשר היום למצוא קרוב ל-60 מבנים ראויים לשימור, לא פחות מכאלה שהוכרזו כראויים לשימור במרכז העיר.

מיכאל יעקובסון הוא אדריכל וגיאוגרף. מאמריו מתפרסמים באתרים Xnet ו"חלון אחורי"