שימור דרך בנייה מחדש

מעצם טבעה, ארכיטקטורה היא אחד התוצרים התרבותיים היחידים שנועדו לשימוש ציבורי מתמשך, לשימור ארוך טווח, ולעיתים קרובות ליכולת עמידה של מאות שנים. מבנים היסטוריים משמשים כעוגנים של זהות תרבותית, ומביעים באופן מוחשי עמדות ממסדיות, השפעה וכוח של תרבויות שלמות. עם זאת אורך החיים המבני יוצר סיבוך אינהרנטי בתחום השימור: כאשר מבנה נבנה לגמרי מחדש או מתוקן, באיזה מובן הוא נותר "אותו מבנה"?

שאלה זו מהדהדת את הפרדוקס הפילוסופי הקלסי של "ספינת תסאוס" שהעלה פלוטארכוס: אם קורות הספינה מוחלפות בזו אחר זו לאורך זמן, האם היא נשארת אותה ספינה? הפילוסוף תומאס הובס הוסיף נדבך לפרדוקס ושאל: אם הקורות המקוריות היו נאספות ומורכבות מחדש במקום אחר, איזו מהן הייתה נחשבת ל"ספינה המקורית"?

בעולם האדריכלות והשימור, פרדוקס זה בוחן מחדש את יסודות הזהות: האם היא טמונה בחומר הפיזי, ברציפות השימוש וההיסטוריה או בהכרה הציבורית המשותפת? הדיון ממסגר מחדש את השימור כבחירה בין שמירה על החומר, שמירה על הצורה והפונקציה או שימור הסיפורים והפרקטיקות המעניקים למקום את משמעותו.

שימור כחידוש מתמיד

הגישות לסוגיה זו משתנות במידה רבה בין מסורות תרבותיות. בהקשרים מערביים רבים, המושג "אותנטיות" קשור בקשר הדוק להישרדותו של החומר המקורי. כל החלפה נתפסת לעיתים קרובות כאובדן של המקוריות. לעומת זאת בחלקים מן המזרח, מסורות ארוכות שנים מעודדות בנייה מחדש תקופתית באותה צורה ובאותה טכניקה. במקרים אלו, פעולת העשייה והתהליך האדריכלי - עם האומנות, הטקס והטיפולוגיה שהם משמרים - נעשים הכלי המרכזי של הזיכרון התרבותי.

בחינה של עמדות אלו חושפת כיצד ארכיטקטורה יכולה לשמר מורשת לא רק דרך ה"אובייקט" הסטטי אלא דרך תהליכי תכנון ובנייה, ולעיתים דווקא באמצעות הפעולה המכוונת של בנייה מחדש. דוגמה מובהקת לכך היא מקדש איסה (Ise Jingu) ביפן, קומפלקס השינטו המוקדש לאלה אמטראסו. המבקרים במקום נמשכים בדרך כלל לקומפוזיציה השלווה של עץ הברוש ולגגות המכוסים סכך, אך התכונה הייחודית ביותר של המקדש אינה היותו אובייקט אדריכלי קבוע אלא היותו "פרוצדורה אדריכלית" חיה. מדי עשרים שנה המקדשים הראשיים מפורקים ונבנים מחדש על חלקות תאומות סמוכות, תוך הקפדה על מפרטים מדויקים ביותר.

הפרקטיקה הזו, המכונה "שיקינן סנגו" (Shikinen Sengu), נוגעת לבנייה ולאדריכלות עצמה כאל מורשת תרבותית. הידע המקצועי של האומנים, ניהול היערות לאספקת העץ וכוריאוגרפיית הטקסים - כולם מתחדשים למבנים עצמם. מחזור הבנייה מחדש הזה מעוגן בקונספט של "טוקוואקה" (tokowaka), הרעיון של "קביעות רעננה תמיד": להישאר חדש בלי לזנוח את הצורה. במקום לשמר את האריג החומרי בכל מחיר, מקדש איסה משמר את התבנית, הפרופורציה, מחברי העץ והטקס. התוצאה היא פרדוקס בעל כוונה ברורה: המבנים הם בו־בזמן עתיקים וצעירים, מקוריים ומחודשים.

המחזור הנוכחי, שהושלם ב-2013, הוא ה־62 במספר, והבא מתוכנן ל־2033. כל מחזור משתרע הרבה מעבר לאולמות הראשיים: כ־170 מבנים קשורים - ממקדשי עזר ועד שערי טורii - משוחזרים גם הם, אחרי הכנה של שמונה שנים שבהן מתקיימים יותר משלושים טקסים. בראייה זו, מקדש איסה מציע פתרון אחר לבעיית ספינת תסאוס: הזהות כאן אינה מעוגנת בחומר בלתי משתנה אלא בעשייה אדריכלית רציפה - שושלת בלתי נקטעת של טכניקה, ייעור, ליטורגיה והכרה ציבורית.

שימור קהילתי וזמני בהונג קונג

במקום אחר באסיה, בהונג קונג, שימור באמצעות בנייה מחדש לובש צורה קלילה יותר המובלת על ידי הקהילה. העיר חסרה תהליך מוסדי פורמלי וקפדני כמו זה של איסה, אך מקיימת מבנים משכנעים לא פחות - אם כי זמניים יותר - המוקמים, מפורקים ומוקמים מחדש במחזור שנתי. הבולטים שבהם הם תיאטראות הבמבוק ומבני הפסטיבלים של העיר.

בעבר, במהלך חגיגות טין האו (אלת הים) בכפרי הדייגים, הופיעו תיאטראות במבוק ברחבי השכונות מדי שנה, ואז נעלמו, רק כדי לשוב בעונה הבאה. בשונה מהטקסים המקודדים של איסה, תיאטראות אלו מגלמים אתיקה משוחררת יותר של המשכיות: השימור שלהם טמון פחות בשכפול קפדני ויותר בפרקטיקה משותפת, במלאכת יד מקומית ובעבודה קהילתית. המבנים, המוקמים ברובם על ידי הרכבים קטנים ואיגודי תושבים, משמרים את פעולת הבנייה החוזרת הן כרפרטואר של מופע והן כידע ייחודי של פיגומי במבוק.

באופן דומה, פסטיבלים אחרים מחדשים תרבות באמצעות אותה עשייה מחזורית כגון ריקוד דרקון האש של טאי האנג בפסטיבל אמצע הסתיו, שם הדרקון עצמו והכוריאוגרפיה שמאחורי הקלעים נבנים מחדש מאפס מדי שנה.

שחזור מונומנטלי וזיכרון עירוני

מקרים נוספים מדגימים כיצד ארטיפקט משוחזר עדיין יכול לשאת את הזיכרון התרבותי של הקהילה, גם לגבי מבני קבע מונומנטליים. טירת אוסקה ביפן, למשל, היא פלימפססט (מגילה שנכתבה ונמחקה שוב ושוב) של בנייה מחדש. מאז הושלמה לראשונה ב־1597, היא פורקה, נהרסה ונבנתה מחדש מספר פעמים עקב מצור, מכות ברק או מלחמה. המבקרים במקום כיום אינם פוגשים אריג חומרי רציף אחד אלא מכלול שחודש בקפידה ונושא עימו את הצורה, התפקיד העירוני והנרטיב של הטירה. כאן ההמשכיות מובטחת פחות על ידי חומר רציף ויותר על ידי צללית חוזרת, ידע אומנותי והכרה ציבורית.

בדומה לכך, בנייתו מחדש באמצע שנות ה־2000 של שער יונגדינגמן (Yongdingmen) בבייג'ינג, לאחר שנהרס בשנות ה־50 כחלק ממודרניזציית התחבורה, הייתה חלק ממאמץ רחב יותר לאשש מחדש את הציר הטקסי צפון־דרום של העיר. המבנה החדש מוצהר בגלוי כשחזור: הוא משמר את המשמעות העירונית על ידי החזרת צורה ומיקום המארגנים את הזיכרון הקולקטיבי, גם אם הבנייה עצמה חדשה לחלוטין.

בקנה מידה של חללי פנים, מוזיאון M+ בהונג קונג מדגים כיצד מוזיאונים יכולים לשמר אדריכלות באמצעות פירוק והרכבה מחדש. העתקתו ושחזורו של בר הסושי קיוטומו (Kiyotomo) שעיצב קורמאטה שירו, מתייחסות לחלל פנים שלם כאל ארטיפקט: הוא קוטלג, הועבר והותקן מחדש, כך שהפרופורציה, הפרטים והאווירה ישרדו מעבר לאורך החיים של המיקום המקורי. התוצאה אינה דקורציה גרידא או רפליקה, אלא מקרה בוחן של שימור "המחברות העיצובית" והדיוק החומרי על ידי העברת היצירה למסגרת משמורת חדשה.

דוגמה נוספת היא בית מארי (Murray House) בהונג קונג, המרחיבה את ההיגיון הזה למבנה שלם: הוא פורק ממרכז העיר והוקם מחדש בסטנלי כשהוא שומר על הדקדוק הטקטוני והסדר המרחבי תוך החלפת נרטיב עירוני אחד באחר. ערכו כעת תלוי באופן שבו הפרוגרמה, הפרשנות והשימוש היומי מחברים מחדש את המבנה שהועתק לתרבות החיה.

לסיכום, מגוון הדוגמאות האלו מדגים ספקטרום רחב של זיכרון תרבותי באמצעות בנייה מחדש: החל בטירות ושערים המאששים זהות עירונית, דרך חללי פנים המשומרים כיצירות שלמות וכלה במבנים שלמים המועתקים ומקבלים הקשר חדש. כל אחד מהמקרים עונה על פרדוקס ספינת תסאוס בסולם אחר: לעיתים על ידי חידוש הצורה כדי לייצב את המשמעות, לעיתים על ידי העברת האומנות והפרטים בשלמותם, ולעיתים על ידי זיווג של שחזור עם צורות חדשות של מעורבות ציבורית.

המסקנה היא שבנייה מחדש אינה בהכרח מחיקה של העבר או זיוף שלו אלא עשויה לשמש כמודל של שימור שבו מבנים שורדים לא על ידי התנגדות לזמן אלא על ידי תנועה איתו יחד, בתוך תהליך קפדני של התחדשות שמבטיח שהבלתי־מוחשי - המשמעות, האומנות והמסירות - יישאר קריא ונוכח גם בהווה.

לפרטים נוספים

הירקון 96 תל אביב. צילום: ג. ארטם, ויקימדיה

בית אנגל. צילום ד"ר אבישי טייכר, ויקימדיה