כשפיתוח תעשייתי פוגש מערכת אקולוגית פגיעה

המרוץ המחודש לחלל, המובל ברובו על ידי ענקיות טכנולוגיה פרטיות, מביא עימו בשורות של קדמה טכנולוגית והתעוררות כלכלית לאזורים שלמים, אך לצד ההמראות המרהיבות והחזון לעתיד האנושות, מתגלים סדקים סביבתיים מדאיגים על פני כדור הארץ.

במרכזו של סכסוך סביבתי וציבורי חדש עומדת חברת בלו אוריג'ין (Blue Origin) של המיליארדר ג'ף בזוס, אשר הגישה לאחרונה בקשה לחידוש ולהרחבה של היתר הזרמת שפכים תעשייתיים בהיקף נרחב בפלורידה. הבקשה, הנוגעת למתחם הייצור העצום של החברה בקייפ קנוורל, עוררה גל של מחאה ציבורית וחששות כבדים בקרב מדעני סביבה, המתריעים מפני פגיעה קשה במערכת האקולוגית השברירית ממילא של "לגונת הנהר האינדיאני" (Indian River Lagoon). מה שנראה תחילה כהליך בירוקרטי שגרתי של חידוש רישיונות, נהפך לסמל למתח הגובר בין השאיפות הקוסמיות של האנושות לבין החובה לשמר את משאבי הטבע המקומיים.

בלב המחלוקת נמצאת בקשתה של ענקית החלל להזרים כחצי מיליון גלונים (כ־1.9 מיליון ליטר) של שפכים מדי יום. על פי מסמכי הבקשה שהוגשו למחלקת הגנת הסביבה של פלורידה (FDEP), התמהיל כולל כ־467,000 גלונים של שפכים תעשייתיים מעובדים - תוצר של תהליכי ניקוי, קירור ובדיקות רקטות - וכ־15,000 גלונים של שפכים שאינם תהליכיים.

המסלול המתוכנן של נוזלים אלו מתחיל במערכות הטיפול של המפעל. משם הם מוזרמים לאגן היקוות (בריכת אגירה) עצום בשטח המפעל, ולבסוף גולשים אל תעלת "רנסום רוד" המתנקזת ישירות אל מימי הלגונה. אף על פי שבלו אוריג'ין מדגישה כי המים עוברים טיפול וסינון קפדני ומדובר בחידוש של היתר קיים, היקף ההזרמה והרגישות הגוברת של הגוף הקולט הפכו את הנושא לחבית נפץ ציבורית.

התנגדות להעמקת העומס האקולוגי

כדי להבין את עוצמת ההתנגדות, יש להתבונן במצבה העגום של לגונת הנהר האינדיאני. גוף מים זה, המשתרע לאורך כ־156 מייל בחוף המזרחי של פלורידה, נחשב לאחד המגוונים ביולוגית בצפון אמריקה, אך בעשורים האחרונים סובל מקריסה אקולוגית איטית וכואבת. הלגונה הוגדרה רשמית כגוף מים "פגוע" (Impaired Waterway) הסובל מעומס יתר של חנקן וזרחן. מזהמים אלו, המגיעים בדרך כלל מדשנים חקלאיים, ממי נגר עירוניים ומבורות ספיגה, מעודדים פריחת אצות רעילות החוסמות את אור השמש. התוצאה היא תמותה המונית של עשב הים, שהוא מקור המזון העיקרי לפירות ים (Manatees) ולמינים רבים אחרים. בשנים האחרונות נרשמו שיאים שליליים של תמותת פירות ים בגלל רעב, והתושבים המקומיים עם ארגוני סביבה, רואים בכל מקור זיהום נוסף, גם המטופל ביותר, איום קיומי על הלגונה הגוססת.

הטיעון המרכזי של המתנגדים אינו נוגע רק לאיכות המים המוזרמים ברגע נתון אלא להשפעה המצטברת (Cumulative Impact) של תיעוש רצועת החוף המכונה "חוף החלל". התושבים ופרנסי המחוז טוענים, כי לא ייתכן שהמדינה תשקיע מאות מיליוני דולרים מכספי המיסים בפרויקטים לשיקום הלגונה, ובו־בזמן תאשר למפעלי ענק להזרים אליה שפכים נוספים.

אילוסטרציה

החשש הוא כי גם אם השפכים של בלו אוריג'ין עומדים בתקנים הכימיים היבשים, הזרמה של מים מתוקים (גם אם נקיים) בכמויות אדירות לתוך מערכת של מים מליחים עלולה לשבש את האיזון העדין של המליחות ולפגוע באורגניזמים המותאמים לתנאים ספציפיים אלו. יתרה מזו, קיימת סקפטיות מובנית בקרב הציבור לגבי היכולת של מערכות הניטור לאתר בזמן אמת דליפות של חומרים כימיים ייחודיים לתעשיית החלל, אשר השפעתם ארוכת הטווח טרם נחקרה די הצורך.

המחאה הציבורית לא איחרה לבוא, והיא חריפה ומאורגנת. עצומה מקוונת הקוראת לעצירת ההיתר צברה במהירות קרוב לעשרת אלפים חתימות, והלחץ הציבורי הוביל את נציבות מחוז ברווארד (Brevard County) לנקוט צעד חריג: הצבעה פה אחד לדרוש מהמדינה לקיים שימוע ציבורי פתוח בנושא.

נציגי הציבור טענו, כי הם חשו מופתעים (blindsided) מעצם קיומה של ההזרמה עד כה ומהבקשה להרחבתה, והיו מתוסכלים מכיוון שהמידע לא היה שקוף דיו לתושבים. דרישה זו לשימוע מעבירה את הכדור למגרש של הרגולטור המדינתי, FDEP, אשר אישר בטיוטה ראשונית את הבקשה, אך כעת נדרש להתמודד עם התנגדות פוליטית ואזרחית ממשית העשויה לעכב או לשנות את תנאי ההיתר.

פרשה זו מדגישה את הפרדוקס של פיתוח בר־קיימה בעידן המודרני. מצד אחד, תעשיית החלל היא מנוע צמיחה אדיר לפלורידה, המספקת אלפי מקומות עבודה יוקרתיים ומציבה את האזור בחזית הטכנולוגיה העולמית. מצד שני, התשתיות התעשייתיות הנדרשות לתמיכה בשיגורים ובייצור החלליות מטילות עומס כבד על משאבי הטבע המקומיים, שאינם מסוגלים לספוג זיהום נוסף.

בלו אוריג'ין טוענת, כי היא מחויבת לפעילות אחראית ולעמידה בכל דרישות החוק, וכי מערכות הטיפול שלה הן מהמתקדמות בנמצא. עם זאת לתושבי האזור שראו את הלגונה האהובה שלהם נהפכת לבית קברות ימי, הבטחות אלו אינן מספקות. הם דורשים פתרונות של "אפס הזרמה" (Zero Discharge), שבהם המים ממוחזרים במלואם בתוך המפעל ולא נשפכים החוצה. הטכנולוגיה קיימת, אך יקרה יותר ליישום.

לסיכום, המאבק על היתר השפכים של בלו אוריג'ין הוא הרבה יותר מאשר דיון טכני על ריכוזי מזהמים. זה מבחן ערכי לחברה המערבית. הוא מציף את השאלה עד כמה אנו מוכנים להקריב את הסביבה המיידית שלנו לטובת חזונות עתידניים, והאם הרגולציה הקיימת מסוגלת בכלל להתמודד עם האתגרים שמציבים תאגידי הענק החדשים.

ההחלטה הסופית של הרשויות בפלורידה עדיין תלויה ועומדת, אבל מהשטח עולה מסר חד־משמעי: בעידן של משבר אקלימי ואקולוגי, אין עוד מקום לפתרונות של "הזרמה ושכחה". תעשיית החלל, המתיימרת להוביל את האנושות אל העתיד, נדרשת כעת להוכיח שהיא מסוגלת לנהוג באחריות גם כלפי כוכב הלכת שאותו היא מבקשת לעזוב.

לפרטים נוספים