קריסת פרויקטים בתחום המימן
בחודש יוני אחד בלבד נרשמה קריסה רחבת היקף של פרויקטים בתחום המימן, עם ביטולים והשהיות בשווי מצטבר של עשרות מיליארדי דולרים ברחבי העולם. המהלכים מייצגים לא רק כישלונות נקודתיים אלא סימן אזהרה מובהק להתמודדות של תעשיית המימן, ובעיקר השימוש בו כמקור אנרגיה לתחבורה ויצוא, עם מגבלות כלכליות וטכנולוגיות עמוקות.
באוסטרליה בוטל פרויקט CQ-H2 בהיקף של 12.5 מיליארד דולר אוסטרלי, אשר נועד לייצר מימן ירוק ליצוא ליפן ולדרום קוריאה. החברה הממשלתית סטנוול (Stanwell) נסוגה מהפרויקט בשל עלויות גוברות וספקות לגבי הכדאיות השיווקית. פרויקט זה, שנחשב לדגל המימן של קווינסלנד, נועד לספק מאות אלפי טונות מימן בשנה, וכעת נותר כעדות לכישלון אסטרטגי.
בגרמניה, חברת ארסלורמיטל (ArcelorMittal) ביטלה את תוכניותיה להמיר את מפעלי הפלדה בברמן ובאייזנהוטנשטאדט (Eisenhuttenstadt) לטכנולוגיה מבוססת מימן. כל מפעל היה אמור לעלות יותר מ־1.5 מיליארד דולר ולצרוך מאות אלפי טונות מימן בשנה. עלויות האנרגיה הגבוהות והיעדר תמריצים כלכליים הפכו את הפרויקטים ללא משתלמים. מעבר לכך, ניתוחים עדכניים מלמדים שייצור פלדה באמצעות מימן כרוך באובדן אנרגטי רב ובעלויות גבוהות בהרבה משיטות מתחרות.
בספרד בוטל פרויקט מימן ירוק בעיר פוארטוליאנו (Puertovallano), שנוהל על־ידי רפסול (Repsol) ו־Hydric Power והוערך ביותר מ־100 מיליון אירו. גם כאן, השילוב של אתגרים טכניים ועלויות בלתי סבירות הביא להשבתת הפרויקט למרות סביבה מדיניותית תומכת יחסית.
גם בארצות הברית הופסקו מספר פרויקטים. חברת BP השעתה את פרויקט המימן הכחול במיתקן הזיקוק שלה באינדיאנה. קליבלנד־קליפס ביטלה מיתקן ייצור פלדה מבוסס מימן באוהיו בשווי חצי מיליארד דולר, ואקסון מוביל (Exxon Mobile) השעתה פרויקט מימן נקי בטקסס שהוערך ב־330 מיליון דולר לאחר שהמימון הפדרלי הופסק.
בסך הכול בוטלה קיבולת מימן בהיקף מוערך של מיליון טונות בשנה, לצד הפסד השקעות של מיליארדי דולרים. משום כך פרויקטים נלווים כגון משאיות כבדות, תובלה ימית ותעשיות עתירות אנרגיה סובלים מאובדן תשתית תומכת המגביר סיכונים תפעוליים ופוגע באמינות התכנון ארוך הטווח. לפי נתוני BloombergNEF, רק 13% מתוך 299 חוזי המימן בעולם כוללים התחייבות ממשית מצד לקוחות סופיים. זה שיעור זעום לנוכח התחזיות האגרסיביות לשנת 2030 וההכרזות הרבות מהשנים האחרונות.
המסקנה המתבקשת ברורה: כל עוד אין שינוי יסודי בעלויות, מימן צפוי להישאר מוגבל לשימושים תעשייתיים ייעודיים בלבד, בעיקר תהליכים כימיים כבדים. לעומת זאת פתרונות מבוססי חשמל ואגירה ממשיכים למשוך השקעות וליהנות מירידת מחירים עקבית. התלות של מימן בסובסידיות, ביציבות רגולטורית ובאופטימיות שיווקית, הופכת אותו לבחירה מסוכנת במרבית יישומי האנרגיה המודרניים.