מדינות עניות קורסות תחת פסולת של עשירות

זיהום הפלסטיק הוא לא רק בעיה סביבתית אלא גם בעיה פוליטית וחברתית. תמונות של שקיות ובקבוקים הנשטפים לחופים או של צבי ים שנלכדו בפלסטיק זוכות לחשיפה עצומה, אך אינן משקפות את התמונה המלאה. במציאות, לא כל הפלסטיק שאינו ממוחזר מן הצפון הגלובלי מגיע לים. חלק ניכר ממנו נשלח למדינות בדרום הגלובלי, שם הוא מצטבר במטמנות פתוחות, במוקדי פסולת או במפעלי מיחזור שאינם מבוקרים, ויוצר השפעות סביבתיות וחברתיות קשות ללא תשומת לב תקשורתית כמעט.

"קולוניאליזם של פסולת" הוא פרקטיקה שבה מדינות מפותחות צורכות יותר מדי ומייצאות פסולת אל מדינות פחות מפותחות, שבדרך כלל אין להן תשתיות ניהול פסולת מתקדמות. העסקאות אינן הוגנות, בעלות מסווה של מיחזור, והמדינות העניות והפגיעות ביותר נותרות להתמודד עם ההשלכות הבריאותיות והסביבתיות.

התופעה אינה רק סביבתית. היא משקפת אי־שוויון מערכתי ודפוס היסטורי של ניצול. בדיוק כפי שבעידן הקולוניאלי נשאבו משאבים וכוח אדם מהקולוניות, כך גם כיום האחריות לנזק הסביבתי מועברת למקומות שאינם אחראים ליצירתו.

כשהצריכה, בעיקר של פלסטיק, עולה בקצב עצום, נותרים רק שני פתרונות: שריפה או הטמנה. במדינות אמידות שבהן אי אפשר להטמין כמויות עצומות של פסולת, שריפה היא האופציה המעשית היחידה, אך היא כרוכה בפליטות פחמן גבוהות, שדווקא אותן מנסות מדינות אלו לצמצם. התוצאה: יצוא פסולת למדינות עם רגולציה חלשה יותר.

במשך שנים ייצאו מדינות עשירות באירופה, ארצות הברית, יפן ואוסטרליה פסולת פלסטיק תחת ההבטחה שתיחשב למיחזור. במציאות, רוב הפסולת אינה ממוחזרת. דו״ח שפרסם ארגון חקר הסביבה (Environmental Investigation Agency) בשנת 2023 חשף, כי הולנד, גרמניה, בריטניה, בלגיה, צרפת, איטליה, ארצות הברית, יפן ואוסטרליה היו בין מייצאות הפסולת הגדולות ביותר למדינות שאינן חברות ב־OECD.

המדינות שהכי נפגעות

במשך יותר משני עשורים הייתה סין היבואנית הגדולה בעולם של פסולת פלסטיק ופסולת אחרת. הדבר החל בשנות ה־80 וה־90, כאשר המדינה נזקקה לחומרי גלם לתעשיותיה. מנגנון זה הביא לזיהום קשה, לסיכוני בריאות ולפריחת תעשיית הטמנה שאינה חוקית.

ב־2018 הכריזה סין על מדיניות שאסרה באופן מוחלט כמעט יבוא של פסולת פלסטיק. מאז יצוא הפסולת המערבי הוסט למדינות דרום־מזרח אסיה: מלזיה, אינדונזיה, וייטנאם, תאילנד והפיליפינים, לעיתים בדרך לא חוקית או תוך מסמוס הגדרות היבוא. באפריקה, גאנה נהפכת בהדרגה לאתר פסולת עולמי, ומקסיקו ופרו מצטרפות למגמה זו באמריקה הלטינית.

למרות ניסיונות בינלאומיים כגון אמנת בזל משנת 1989 שנועדה לצמצם את מעבר הפסולת המסוכנת בין מדינות, סחר לא חוקי בפלסטיק ממשיך להתקיים, בייחוד במדינות עשירות. בארגון חקר הסביבה מתארים זאת ככישלון של הרגולציה העולמית ושל מערכות לאומיות שאמורות לנהל פסולת באופן אחראי.

ההשלכות חמורות: העמקת העוני, הפצת מחלות, זיהום מתמשך של הקרקע והמים ושכפול דפוסי ניצול מהעבר. בסורבאיה שבאינדונזיה תועדו קהילות ששרפו פלסטיק לצורך הפקת חום בתעשיית ייצור הטופו. הדבר הביא למציאת דיוקסינים רעילים בביצי תרנגולות מקומיות.

למרות המשבר, קיימת תקווה. באזור המזרח התיכון ובצפון אפריקה קיימת מסורת של שימוש חוזר בתוצרים - תיקון בגדים, הפיכת בדים ישנים לשטיחים ותיקים ושימוש בחומרים טבעיים במקום פלסטיק - מסורות שנשכחו בעולם המערבי. שילוב פרקטיקות אלו עם פתרונות מודרניים כגון אחריות יצרן מורחבת ומתן כוח למדינות לסרב ליבוא פסולת מזיקה, עשוי לשנות את המגמה. עם זאת כוח זה מוחלש לא פעם בשל תלות כלכלית, שחיתות ומגבלות רגולטוריות.

האחריות העיקרית מוטלת על המדינות העשירות: במקום להשליך את הפסולת על מדינות מוחלשות, עליהן להשקיע במערכות טיפול מקומיות הוגנות. העולם נמצא כעת בצומת קריטי: אמנה גלובלית חדשה בנושא פלסטיק נמצאת בשלבי גיבוש ומספקת הזדמנות לקבוע כללים מחייבים ושקיפות מלאה. רק מדיניות אמיצה, חלוקת אחריות ברורה ושיתוף פעולה בינלאומי יאפשרו להתמודד עם קולוניאליזם של פסולת והשלכותיו.

לפרטים נוספים