אדריכלות נוף ככוח לשינוי חברתי

ההכרזה על הענקת פרס קורנליה האן אוברלנדר (Cornelia Hahn Oberlander) הבינלאומי לאדריכלות נוף לאדריכל המקסיקני מריו שחטנן (Mario Schjetnan) ולמשרדו, Grupo de Diseño Urbano (GDU), הייתה רגע מכונן לדיסציפלינה כולה, ובפרט לאמריקה הלטינית. הפרס, שנחשב יוקרתי ביותר בתחום ומקביל בחשיבותו לפרס פריצקר באדריכלות, ניתן אחת לשנתיים וכולל מענק כספי של מאה אלף דולר, אך ערכו הסמלי עולה בהרבה על ערכו הכלכלי.

זכייתו של שחטנן אינה רק הוקרה אישית על קריירה שנפרסת על חמישה עשורים אלא הצהרה גלובלית בדבר חשיבותה של אדריכלות הנוף ככלי לפתרון משברים אורבניים אקוטיים במגה־ערים של "הדרום הגלובלי". לקהילה המקצועית בישראל, המתמודדת עם אתגרים דומים של ציפוף, מחסור במים ומתחים חברתיים, משנתו של שחטנן מציעה מודל רלוונטי מתמיד המשלב אסתטיקה, הנדסה ואחריות חברתית.

מריו שחטנן, יליד מקסיקו סיטי (1945), פיתח לאורך השנים גישה ייחודית המטשטשת את הגבולות המסורתיים בין אדריכלות לתכנון ערים לאדריכלות נוף. עבודתו מתאפיינת ביכולת נדירה להפוך אתרים "פצועים" - מחצבות נטושות, בתי זיקוק מזוהמים ומערכות אקולוגיות קורסות - למרחבים ציבוריים תוססים המשרתים מיליוני תושבים.

הבחירה בו כחתן הפרס לשנת 2025, מדגישה את המעבר של עולם התכנון מהתמקדות באובייקטים אדריכליים ראוותניים להתמקדות בתהליכי ריפוי ושיקום (Remediation). בנימוקי חבר השופטים הודגש כי שחטנן אינו מסתפק בייפוי העיר אלא רואה באדריכלות הנוף כלי פוליטי וחברתי ראשון במעלה, שתפקידו לייצר "צדק מרחבי" בעיר המשוסעת על ידי פערים כלכליים תהומיים.

אחד הפרויקטים המרכזיים שהביאו לזכייה ומשמש מקרה בוחן מרתק למתכננים ומהנדסים, הוא פארק ביסנטנריו (Parque Bicentenario) במקסיקו סיטי. הפרויקט הוקם על שטחו של בית זיקוק לנפט שנסגר (Refinería 18 de Marzo), אתר שהיה סמל לזיהום אוויר וקרקע עשרות שנים. האתגר ההנדסי והסביבתי היה עצום: כיצד להפוך שטח מורעל של כ־550 דונם לריאה ירוקה בטוחה לציבור.

שחטנן וצוותו ב־GDU הובילו תהליך מורכב של טיהור קרקע (Bioremediation) ושיקום הידרולוגי, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטיפול במזהמים. התוצאה הסופית אינה רק פארק נופש אלא מכונה אקולוגית חיה הכוללת גנים בוטניים המייצגים את הביומות של מקסיקו, מערכות לאגירת מי גשמים ואזורי ספורט ופנאי. הפרויקט מדגים הלכה למעשה כיצד תשתיות נופיות עשויות לשמש זרז להתחדשות עירונית באזורים פוסט־תעשייתיים - נושא רלוונטי מאוד לערים כגון חיפה ואשדוד.

היבט נוסף ובולט בעבודתו של שחטנן הוא עיסוק אובססיבי כמעט במים. מקסיקו סיטי, שנבנתה במקור על מערכת אגמים (אגם טשקוקו) שיובשה על ידי הכובשים הספרדים, סובלת כיום מפרדוקס כפול: מחסור חמור במי שתייה ושקיעת קרקע מואצת עקב שאיבת יתר לצד הצפות חוזרות ונשנות בעונת הגשמים.

שחטנן מציע חזרה למקורות ההידרולוגיים של העמק, לא מתוך רומנטיקה אלא ככורח הישרדותי. בפרויקט השיקום של הפארק האקולוגי סוצ'ימילקו (Xochimilco Ecological Park), שהוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, שחטנן לא רק שימר את מערכת התעלות האצטקית העתיקה (הצ'ינמפס), אלא יצר מערכת מודרנית של אגני החדרה וטיהור מים. הפרויקט משלב בין שימור היסטורי לבין פונקציונליות הידרולוגית, ומוכיח כי אדריכלות נוף יכולה לשמש תשתית הנדסית קריטית לניהול משק המים העירוני, תוך שהיא מספקת מרחב פנאי לתושבים מהשכבות המוחלשות ביותר.

נוף, חברה וזהות מקומית בעידן גלובלי

הזכייה בפרס אוברלנדר היא גם הכרה בחשיבותה של המולטי־דיסציפלינריות. שחטנן, שהוכשר כאדריכל במקסיקו והמשיך ללימודי אדריכלות נוף ותכנון ערים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, משלב בעבודתו ידע מתחומי ההנדסה האזרחית, הבוטניקה, הסוציולוגיה והאומנות. בראיונות שנעשו עימו בעקבות הזכייה, הוא הדגיש: "כבר אי אפשר לתכנן מבנים במנותק מהנוף, או נוף במנותק מהעיר."

גישה הוליסטית זו ניכרת בפרויקט טכנופארק (Tecnoparque) במקסיקו סיטי, שם נהפך מתחם תעשייתי ישן לקמפוס הייטק ירוק, שבו מבנים ושטחים פתוחים מתפקדים כמערכת אחת לוויסות אקלימי ולחיסכון באנרגיה. ליזמים ולמתכננים בישראל, המסר ברור: ההפרדה המסורתית בין "בינוי" ל"פיתוח שטח" היא אנכרוניסטית. העתיד טמון בתכנון אינטגרטיבי שבו הנוף הוא חלק מהשלד המבני והתפקודי של הפרויקט.

ההקשר החברתי של הזכייה הוא אולי בעל המשמעות הרבה ביותר. אמריקה הלטינית, בדומה לאזורים מסוימים במזרח התיכון, מתאפיינת בקיטוב חברתי עמוק ובגדרות המפרידות בין שכונות יוקרה לסלמס. שחטנן רואה בפארק הציבורי את המרחב הדמוקרטי האחרון שנותר בעיר המודרנית. "הפארק הוא המקום היחיד שבו העשיר והעני נפגשים כשווים, חולקים אותו ספסל ואותו צל", הוא נוהג לומר.

בפרויקט שיקום יער צ'פולטפק (Bosque de Chapultepec), הפארק העירוני הגדול והחשוב ביותר באמריקה הלטינית, התמקד משרדו של שחטנן בשיפור הנגישות ובחיבור הפארק לשכונות המקיפות אותו, תוך יצירת מעברים בטוחים להולכי רגל ורוכבי אופניים. הגישה הזו, הרואה בתכנון הפיזי כלי לצמצום פערים חברתיים, מספקת השראה למתכננים הפועלים בסביבות עירוניות מורכבות ורוויות מתחים.

הבחירה להעניק את הפרס למשרד מקסיקני מהדהדת גם את סוגיית הזהות המקומית בעידן של גלובליזציה אדריכלית. בעוד שערים רבות בעולם מאמצות שפה עיצובית אחידה ומנותקת הקשר, עבודתו של שחטנן נטועה עמוק בתרבות ובגיאוגרפיה המקומית. שימוש בחומרים מקומיים, בצמחייה אנדמית ובמוטיבים המאזכרים את התרבות הפרה־קולומביאנית, אינו נובע רק משיקולים אסתטיים אלא מתוך תפיסת קיימות עמוקה. צמחייה מקומית מצריכה פחות מים ותחזוקה, וחומרים מקומיים מצמצמים את טביעת הרגל הפחמנית של הפרויקט.

מודל זה של "מודרניזם ביקורתי", המשלב טכנולוגיה מתקדמת עם רגישות למקום, הוא לקח חשוב גם לתכנון הישראלי, הנע לעיתים בין חיקוי של מודלים אירופים לבין הזנחת המורשת הנופית המקומית.

לסיכום, הענקת פרס אוברלנדר למריו שחטנן מסמנת רגע של התבגרות של מקצוע אדריכלות הנוף. היא מסמנת מעבר מדיון על "עיצוב גנים" לדיון על "תשתיות קיום". בעולם הסובל ממשבר אקלים מחריף, מעיור מואץ ומאי־שקט חברתי, האדריכלות של שחטנן מציעה אופטימיות פרגמטית. היא מוכיחה כי גם בתנאים הקשים ביותר, בלב מטרופולין צפוף ומזוהם, אפשר לייצר מרחבים של יופי, בריאות ושוויון.

לאנשי המקצוע בתחום הבנייה והתשתיות בישראל, מורשתו של שחטנן היא קריאה לפעולה: לראות מעבר לגבולות המגרש היחיד, לקבל אחריות למרחב הציבורי ולהשתמש בכלים התכנוניים וההנדסיים שבידינו כדי לתקן לא רק את הנוף הפיזי אלא גם את האריג החברתי של הערים שלנו.

לפרטים נוספים