צינור גז הוסב למימן

מקטע תשתית המימן החדש בגרמניה, שכבר עבר מבחני לחץ אך אין לו כיום ספקים או לקוחות, מוצג כהשקעה מוקדמת והכרחית בכלכלת מימן עתידית. בפועל, בחינה של העובדות הפיזיות והכלכליות מציגה תמונה אחרת: התוואי, הקוטר, "גיל" הצנרת וההיגיון הכלכלי שלה אינם מלמדים על ביקוש עתידי למימן אלא על נסיגה לעידן הגז הטבעי הרוסי. מדובר פחות בנכס אקלימי חדש ויותר בהמשך של אסטרטגיית גז שהנחות היסוד שלה קרסו, כאשר מימן משמש נרטיב חדש, אך גם כלי להצדקת אופק פחת ממושך יותר של התשתית.

המקטע המדובר משתרע לאורך כ־400 קילומטר בין לובמין שעל חוף הים הבלטי לבובאו במדינת סקסוניה-אנהלט. זה קו DN1400 בקוטר 1.4 מטר, שבשירות גז טבעי היה מסוגל להעביר כ־55 מיליארד מ"ק בשנה, המקבילים ל־540 טרה־ואט־שעה. קנה מידה כזה אינו מקרי. בגרמניה קיימת מערכת חדשנית שמתאימה לפרופיל הזה: מסדרון הצנרת EUGAL, שהוזמן בשנת 2020 כדי להוביל דרומה גז ממערכת נורד סטרים. על פי מידע ציבורי בלבד, התוכנית להסבת המערכת למימן מבוססת על שימוש באותה תשתית קיימת.

EUGAL לא הייתה שדרוג שולי לרשת קיימת אלא אחת מהשקעות ההולכה היקרות והחדשות באירופה. עלות הפרויקט כולו הייתה 2.6 מיליארד אירו, כך שמקטע של 400 קילומטר מגלם השקעה מקורית של 2.2 מיליארד אירו. מאחר שהצנרת הוזמנה רק לפני כחמש שנים, מרבית ערכה הספרי עדיין מוחזר דרך תעריפים מוסדרים, בהתאם למשטר פחת ארוך של עשרות שנים.

ההקשר הפוליטי הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור. במשך עשורים ביססה גרמניה את התעשייה שלה על גז בצנרת מרוסיה, מתוך אמונה ביציבות אספקה ותלות הדדית. גם לאחר משברים גיאופוליטיים חוזרים, הבחירה הזו נמשכה. כאשר המודל קרס עם הפלישה לאוקראינה והפסקת זרימת הגז, הצנרת נותרה ללא מקור אספקת גז. בשוק חופשי הדבר היה מביא להפחתת ערך, אך במסגרת רגולטורית מוסדרת חיפשו לה תפקיד חדש.

כאן נכנס המימן. סיווג הצנרת כתשתית מימן שומר אותה בתוך המסגרת המוסדרת, מאפשר הוספת עלויות הסבה לבסיס ההון ומאריך את חיי הכלכלה שלה. אין צורך שמימן יזרום בפועל, אלא באישור רגולטורי ובהבטחה לביקוש עתידי. בפועל, הקיבולת האנרגטית יורדת במידה רבה, והנפחים הצפויים רחוקים מהתחזיות שעל פיהן תוכננה הרשת.

בד בבד הערכות הביקוש למימן בגרמניה הצטמצמו מאוד. שימושים שתוכננו בעבר לתחבורה, חימום וייצור חשמל, מתחלפים בחשמול ישיר וביבוא תוצרים, ונשאר ביקוש מצומצם בעיקר בפטרוכימיה ובאמוניה. למרות זאת עלויות ההון של הצנרת נותרות גבוהות, ולכן המדינה כבר נדרשה לסבסד את תעריפי רשת המימן ולדחות את גביית העלויות לעשורים קדימה.

המסקנה העולה היא שהנכס תקוע. מימן אינו פותר את הבעיה אלא דוחה את ההכרה בה. ההחלטה הכלכלית הזולה ביותר לציבור תהיה הכרה בכישלון של השקעת הגז, עצירת השקעות נוספות והוצאת הנכס ממסגרת הרגולציה במקום ניסיון יקר להחיותו באמצעות נרטיב מימני וסבסוד מתמשך.

לפרטים נוספים