אישום בנהיגה בקלות ראש מול אישום בנהיגה בחוסר זהירות
ישנן שתי הוראות חוק שנוסחן דומה, אך היסוד הנפשי המיוחס לנאשם בכל אחת מהן שונה במהותו ומביא לידי תוצאה אחרת
בכל כתב אישום המוגש בגין תאונת דרכים שהיה מעורב בה נהג, נוהגת התביעה לציין את הוראת החיקוק שבה היא מאשימה את הנאשם והמציינת את היסוד הנפשי של העבירה. קביעה זו בכתב האישום קובעת לעתים קרובות את גורלו של הנאשם ואת מידת העונש שיושת עליו אם יורשע.
ישנן שתי הוראות חוק שנוסחן דומה, אך היסוד הנפשי המיוחס לנאשם בכל אחת מהן שונה במהותו ומביא לידי תוצאה אחרת.
סעיף 62(2) לפקודת התעבורה קובע, כי נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המרבית שנקבעה, דינו מאסר שנתיים או קנס.
לזה מצטרף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, הקובע שמי שהורשע בעבירה לפי סעיף 62(2) הנ"ל, שגרמה לתאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש, דינו, מלבד כל עונש אחר, פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך תקופה שלא תפחת משלושה חודשים.
” קובע בית המשפט כי כאשר נסיבות התאונה הן כאלה שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג באטיות ובזהירות, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לידי קלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כלומר בהוראת החיקוק המקלה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודת התעבורה “
לעומת זה תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך.
לעומת סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה נקבעה כברירת משפט בת 500 שקלים, כלומר המואשם בעבירה כזו כעבירה יחידה זכאי לשלם קנס בסך 500 ₪ ובכך בעצם להודות באמור בכתב האישום ולהסתפק בקנס בסך 500 ₪ ולהימנע ממשפט.
אכן, נוסחי הסעיפים דומים, וכך גם היסוד העובדתי שבחובם, אך ההבדל בענישה תהומי.
תקנה 21(ג) כוללת אמנם מצב של קלות ראש, כפי שמצוין בסעיף 62(2) לפקודת התעבורה, אך היא כוללת גם מצבים מופחתים של אי זהירות או של תשומת לב שאינה מספקת.
מעיון בכתבי אישום רבים נוצר הרושם שקביעת סעיף האישום, החמור או המקל, היא קביעה שרירותית של התובע או הפרקליט שהכין את כתב האישום וחתם עליו. ברבים מן המקרים אפשר היה לייחס כל אחת מהוראות החיקוק לנאשם בתאונה ולהיפך.
בית המשפט העליון כבר קבע כי סיווג מעשיו של נאשם על ידי המשטרה בדו"ח תנועה אמנם איננו נעדר משקל, ואולם הסמכות לקבוע מהן העבירות שיש לייחס לנאשם בגין מעשים שיוחסו לו נתונה לרשויות התביעה, והסמכות להרשיע נתונה כמובן לבית המשפט, אשר מצווה לעשות כן על יסוד התשתית העובדתית שהוכחה בפניו.
ברבים מן המקרים, תוצאות התאונה הן שמנחות את התובע באיזה סעיף אישום להשתמש, כלומר גם אם המרכיב הנפשי של העבירה מצוי במדרג הנמוך אך התוצאה שנגרמה עקב התאונה חמורה, ייטה התובע להאשים את הנאשם בהוראת החיקוק החמורה. רק לעתים נדירות ייכנס בית המשפט לעובי הקורה, ידקדק בהבחנה בין היסודות הנפשיים של שתי הוראות החיקוק, יבחן את הראיות שהוכחו בפניו ויחליט כי נעשה שימוש בהוראת חיקוק שאינה מתאימה לנסיבות המקרה. ברוב המקרים, מששוכנע בית המשפט כי נעברה עבירה, הוא ירשיע באותה הוראת חיקוק שציין התובע בכתב האישום.
מעשה שהיה
בית המשפט לתעבורה דן לאחרונה בכתב אישום של נאשם שנהג ברכבו בתל אביב והתקרב לכיכר. באותה שעה רכב רוכב אופניים על אופניו ונכנס עם אופניו לכיכר, משמאל לכיוון הנסיעה של הנאשם. בכיוון הנסיעה של הנאשם מוצב תמרור 303 (זכות קדימה לתנועה החוצה במעגל). הנאשם, כך נטען בכתב האישום, נהג בקלות ראש כאשר נכנס לכיכר, לא ציית לתמרור ובתוך כך לא נתן זכות קדימה לרוכב האופניים, חסם את דרכו וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מהתאונה נחבל הרוכב חבלות של ממש. הוא שבר את קרסולו הימיני, וזה קובע בגבס.
הנאשם הואשם בין השאר בנהיגה בקלות ראש [סעיף 62(2) לפקודת התעבורה] והיה צפוי לעונש כבד אם יורשע.
בית המשפט ניתח את הראיות בפניו וקבע: עבירה של נהיגה בחוסר זהירות, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, בהקשר של תאונת דרכים, גם היא דורשת יסוד נפשי של רשלנות, אם כי ברף הנמוך ביותר של אי זהירות, בהתחשב בנסיבות, סוג הרכב ומצבו, מצב הדרך, אותות של שוטרים, תמרורים, תנועת עוברי הדרך וכל עצם המוצב בדרך או סמוך לה.
בית המשפט הסביר כי קיים ערבוב בין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי, שלא תמיד נדרש להוכיחו, אולם נראה כי אפשר למצות מהיסוד העובדתי את היסוד הנפשי הנדרש של רף רשלני נמוך מסוג אי זהירות, במקום שבו הנהג הסביר או הנהג מן היישוב היה נוהג אחרת.
אי לכך קבע בית המשפט כי כאשר נסיבות התאונה הן כאלה שהנהג נקט כמעט בכל האמצעים כדי להימנע מתאונה, או שנהג באטיות ובזהירות, ומדובר בחוסר תשומת לב שאינו מגיע לידי קלות ראש, ראוי להשתמש בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודת התעבורה.
מוסיף בית המשפט לתעבורה וקובע, כי בתאונת דרכים, בנסיבות של שכרות או נסיעה במהירות מופרזת או עקיפה מסוכנת או עקיפה על קו הפרדה או אי ציות לאור אדום או תמרור עצור, הסעיף הראוי יהיה סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, ואילו במצבי ביניים, כשמדובר בנהיגה אטית וזהירה ואי מתן תשומת לב מלאה, הרכיב המכריע יהא אי זהירות, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.
