הסדר טיעון או "עסקת טיעון"
הסכמים בין התביעה להגנה
הסדר טיעון או "עסקת טיעון" הוא הסכם שנחתם בין המאשימה (התביעה המשטרתית או הפרקליטות בכתבי אישום בתעבורה) לבין הנאשם והמובא לאישורו של בית המשפט. מחקרים מלמדים כי מרבית התיקים (שמונים אחוז בקירוב) מסתיימים בהסדרים אשר משרתים בדרך כלל את האינטרסים של שני הצדדים. הנאשם "קונה סיכון" כאשר הוא יודע במה הוא יורשע ומה יהיה עונשו, והתביעה מסיימת את התיק בלי להטריח עדים רבים ולבזבז זמן שיפוטי.
בדרך כלל, הסדר הטיעון יכלול ויתור של התביעה על אישומים המופיעים בכתב האישום המקורי או על עובדות מסוימות המופיעות בו, ולעתים תהיה הסכמה על העונש. כשהצדדים מגיעים להסכמה על העונש, הם יכולים להסכים על כל מרכיביו או רק על חלק מהם, ובאפשרותם להסכים על טווח ענישה כך שכל צד יוכל לנסות לשכנע את בית המשפט לגזור את הדין בצד הקרוב יותר לגבול הענישה המתאים לו.
” הסדרים שבהם הסכימו הצדדים מראש על כל מרכיבי העונש, המכונים "הסדרים סגורים", אינם ערובה לקביעה בטוחה של התוצאה הסופית. חובה על הסנגור להזהיר את לקוחו שההסדר הוא בין התביעה להגנה ואינו מחייב את בית המשפט “
העונשים המוטלים בתיקי תעבורה מורכבים בדרך כלל ממספר מרכיבי ענישה: מאסר, מאסר על תנאי, פסילת רישיון בפועל ופסילה על תנאי, ביצוע שירות לתועלת הציבור, קנס, תקופת פיקוח על ידי קצין מבחן וחתימה על התחייבות כספית. הצדדים יכולים להסכים על כל אחד מהמרכיבים האלו או להסכים על טווח ענישה הכולל רף עליון ורף תחתון לכל אחד מהמרכיבים.
ואולם מסתבר שגם אם הסכימו הצדדים על תיקונו של כתב האישום ועל העונש שייגזר, עוד רחוקה הדרך למימושו של ההסדר ככתבו וכלשונו. במילים אחרות, ישנו סיכוי כי העונש שייגזר בסופה של הדרך יהיה שונה ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.
בית המשפט - בשֶלו
ברבים מן המקרים הדבר תלוי בנוסח של הסכם הטיעון בין הצדדים. התביעה המשטרתית או הפרקליטות שומרת לעצמה בדרך כלל את הזכות לא להגן על הסדר הטיעון אם בית המשפט יחרוג ממנו ויוגש ערעור. באופן זה, אם בית המשפט חרג לקולא מההסדר, התביעה שומרת לעצמה את הזכות להגיש ערעור על גזר הדין, ואם לא הוגש ערעור על ידה אלא על ידי הנאשם, הטוען כי בית המשפט החמיר עמו, עלולה התביעה לא לעמוד לצדו ולהגן על ההסדר שאליו הגיעה עמו בערכאה התחתונה. הדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כשהצדדים מגיעים ל"הסדר טווח", כלומר כשהם קובעים כי עונש, לדוגמה עונש מאסר, ינוע בטווח של מספר חודשים מסוים.
עד פסיקתו של בית המשפט העליון, נטו לחשוב כי דרכם של הצדדים לערער על גזר הדין המצוי ב"הסדר הטווח" חסומה, גם אם בית המשפט גזר את דינו של הנאשם לעונש הקרוב לכל אחד מקצוות הטווח. במספר פסקי דין הבהיר בית המשפט העליון, כי אמנם כלל בסיסי הוא שהתערבות בענישה שנקבעה עקב טווח שהוסכם עליו בהסדר טיעון תהא מצומצמת, אך אין לומר כי "הסדר טווח" פירושו שאין הנאשם או התביעה יכולים להשיג על העונש שהושת, וברי גם כי ככל שהטווח המוסכם גדול יותר, אפשרות ההשגה רחבה יותר. על כן בגדרי ההיגיון שמורה זכות הערעור לצדדים גם בהסדר טווח, אלא שמשמעותה תהא רבה יותר ככל שהטווח רחב יותר, ועם זאת יזכור בית המשפט את הטווח המוסכם ולא יתעלם ממנו.
” כשהצדדים מגיעים להסכמה על העונש, הם יכולים להסכים על כל מרכיביו או רק על חלק מהם, ובאפשרותם להסכים על טווח ענישה כך שכל צד יוכל לנסות לשכנע את בית המשפט לגזור את הדין בצד הקרוב יותר לגבול הענישה המתאים לו “
בית המשפט העליון הדגיש כי ככללם של דברים, הסדרי טיעון ניתנים לערעור, והביקורת הערעורית אמנם תביא בחשבון את העונש שעליו משיגים בגדר הטווח, קרי בגדר "תחום הסיכון" שנטל עליו המערער, אך ככל שטווח זה הוא רחב, האפשרות להתערבות ערעורית, מטבע הדברים והגיונם, רבה יותר, גם בהתחשב בטיבה של זכות הערעור, ובהנחה כי אין בן אנוש - ושופט בכלל - שהוא חסין מטענות, ובדיקה ערעורית היא ראויה.
ואולם גם הסדרים שבהם הסכימו הצדדים מראש על כל מרכיבי העונש, המכונים "הסדרים סגורים", אינם ערובה לקביעה בטוחה של התוצאה הסופית. חובה על הסנגור להזהיר את לקוחו שההסדר הוא בין התביעה להגנה ואינו מחייב את בית המשפט. גם בית המשפט, לאחר שהצדדים הודיעו לו כי הגיעו להסדר, מזהיר את הנאשם כי ייתכן שההסדר לא יתקבל בבית המשפט והנאשם לוקח על עצמו את הסיכון כי גם הודה בכתב האישום וגם לא יושת עליו העונש המוסכם. אלא שבדרך כלל מכבד בית המשפט את ההסדר, ורק במקרים קיצוניים, שבהם הסכימו הצדדים על עונש החורג באופן קיצוני ממתחם הענישה המקובלת לעבירות שבהן הודה הנאשם, יחרוג בית המשפט ממנהגו ולא יכבד את ההסדר.
ראוי גם להזכיר כי בית המשפט העליון קבע כי במקרים שבהם חוזרת בה התביעה מההסדר וחורגת מההסכם אף בשלב הערעור, תקום לנאשם הזכות לחזור בו מהודייתו ולנהל את המשפט.
