להכשיל או להיכשל, זו השאלה
סירוב להיבדק בבדיקת שכרות אינו פוטר מהרשעה
נהגים רבים מאמינים, כי אם נהג הנעצר על ידי שוטר והנדרש לדגימת אוויר לצורך בדיקת שכרות "יערים" על השוטר או על המכשיר, או ינסה להכשיל את נטילת הדגימה וההכשלה תצלח, הוא ייצא פטור בלא כלום.
בתיק שנוהל לאחרונה בבית המשפט לתעבורה, חידד בית המשפט את ההלכה אשר לפיה ניתן להרשיע נהג בנהיגה בשכרות גם ללא הממצאים המעבדתיים. על פי עדות השוטר שעצר את הנאשם, עת פתח הנאשם את חלון מכוניתו, נדף מפיו ומבגדיו ריח של אלכוהול. השוטר ביקש מהנאשם לבצע בדיקה באמצעות מכשיר הנקרא "נשיפון" כדי לגלות אינדיקציה ראשונית לאלכוהול, אך זה הכשיל את הבדיקה.
הנאשם ביקש סיגריה מחברו שנסע עמו מתוך ניסיון להכשיל את הבדיקה, וכשהשוטר מנע זאת (עישון סיגריה אכן עלול להכשיל את הבדיקה) החל להשתולל ולקלל. לפי עדות השוטר, הנאשם השתולל כל הזמן, קילל ו"דיבר עם הידיים", ולא הצליח לבצע את בדיקת הנשיפה במכשיר למרות שניתנו לו הזדמנויות רבות. במבחן המאפיינים התנדנד בעמידתו, ונכשל במבחן הבאת האצבע לאף.
לאחר ששמע את עדויות השוטרים והנאשם, קבע בית המשפט כי התנהגותו הפרועה של הנאשם, ובכללה גידופי השוטרים והיעדר הצלחתו לנשוף בינשוף מספר פעמים, ומנגד כישלונו במרבית מבחני הביצוע וריח האלכוהול שנדף ממנו, מלמדים כי הנאשם סירב לבצע את בדיקת הנשיפה.
החוק קובע, כי המסרב לבצע בדיקת נשיפה, יראו בו שיכור.
” לאו דווקא תוצאה מעבדתית של מכשיר הינשוף או תוצאות של דגימת דם הן ההוכחה לשכרות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי שכרות אפשר להוכיח גם בדרך של ראיות נסיבתיות, כגון התנהגות הנהג והנסיבות, התרשמות שוטרים ואנשי אחרים “
אך לא זאת אף זאת, מי שסבור כי כישלונו לבצע בדיקת נשיפה בינשוף יגרום בהכרח לבדיקת דמו, בין ביזמת השוטר ובין לבקשתו הוא, טועה טעות גדולה. הלכה פסוקה היא שסוג הבדיקה שייערך לנהג החשוד בנהיגה בשכרות נתון להחלטת השוטר, ואינו נתון לבחירת הנהג. מקום שדרש שוטר מנהג לעבור בדיקת נשיפה, וזה האחרון סירב לעבור את הבדיקה, ובכלל זה הכשלתה במישרין או בעקיפין, גם אם על דרך התנהגות, כמוהו כמי שנהג רכב בשכרות.
על פי הוראות פקודת התעבורה, מהבחינה המשפטית שיכור הוא אחד מאלה: מי ששותה אלכוהול בעת נהיגה, או מי שריכוז האלכוהול בגופו גבוה מהרמה שנקבעה על ידי שר התחבורה (290 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף בבדיקת ינשוף על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים, או 50 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם), או מי שבגופו נמצא סם מסוכן כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים, או תוצר חילוף של חומרי סם כאמור, או נהג חדש או מי שטרם מלאו לו 24 שנים, או נהג של רכב ציבורי או של רכב מסחרי שמשקלו עולה על האמור בפקודה - במקרה זה קיימת רמה פחותה של ריכוז אלכוהול שממנה ייחשב הנהג שיכור, או מי שנתון להשפעת אלכוהול או סם, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא ריכוז נמוך מהסף שנקבע כאמור לעיל.
במילים אחרות, לאו דווקא תוצאה מעבדתית של מכשיר הינשוף או תוצאות של דגימת דם הן ההוכחה לשכרות. פסיקת בית המשפט העליון קובעת, כי שכרות אפשר להוכיח גם בדרך של ראיות נסיבתיות, כגון התנהגות הנהג והנסיבות, התרשמות שוטרים ואנשי אחרים, ובכלל זה בדיקת מאפיינים. אכן, בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או אדם אחר ישנו סיכון, והשיטות המדעיות אמינות ובדוקות יותר בדרך כלל, ועם זה אפשר גם אפשר לבסס שכרות על ראיות שאינן מדעיות.
סיום
בתי המשפט התייחסו בחומרה לנאשמים שהורשעו על ידם בשל סירובם להיבדק, וקבעו כי הסירוב משמעו שהנאשמים ידעו כי בגופם רמה גבוהה של אלכוהול, ולכן ניסו בדרכים מגוונות להתחמק מהבדיקה. אי לכך, במקרים רבים הטילו בתי המשפט עונשים חמורים, חמורים בהרבה מאלו שהיו מוטלים לו היה הנהג נענה לדרישה ומשתף פעולה. וכך, בשעה שעונש הפסילה המזערי הקבוע בחוק הוא עשרים וארבעה חודשי פסילה בפועל, רבים מהשופטים נוטים להחמיר ולהטיל עונשים חמורים מזה גם אם מדובר בעבירת שכרות ראשונה, וגם אם הנאשם נעדר עבר תעבורתי מכביד.
