מהן הבדיקות הנדרשות להוכחת נהיגה בשכרות?

בית המשפט לתעבורה בבאר שבע דן לאחרונה בתביעה שהגישה המדינה, וזאת כנגד נהג שהואשם בביצוע עבירה שעניינה נהיגה במצב שכרות. הנהג טען 'שאין להשיב לאשמה'. טענתו של הנהג נשענת על תקנה 169ז(ב) בתקנות התעבורה.

מוסכם על הצדדים כי אסור פער העולה על 10 אחוז בין שתי תוצאות בדיקה שמבצע מכשיר הינשוף שנתקבלו מדגימת אויר אחת.

המחלוקת בין הצדדים במשפט היא בשאלת יכולת ההצלבה של הנתונים: המדינה סבורה כי אסורה השוואת נתוני IR לנתוני בדיקת ה- EC, ואילו הנהג, באמצעות עו"ד שלו, טענו שבחוק כל איסור כזה.

בית המשפט זיכה את הנהג ופסק כי בהתאם לחוק, אסור שיהיה פער של יותר מ-10% בין ארבעת המדידות שמבצע הינשוף. הטענה לפיה חובה להשוות את מדידת ה-IR רק למדידת ה-IR האחרת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק.

אין לטענה זו עוד מקום ברגע שנוספו גם ערכים חד משמעיים של בדיקת EC.

מרגע שהחלה המשטרה להציג גם את תוצאות בדיקת ה- EC, רשאי הנהג, לפי החלטת בית המשפט המחוזי, להישען גם על ערך מוצג זה לטובתו ככל שערך זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראת החוק המפורשת. לו היה המחוקק מתקן את החוק (את תקנה 169ז(ב)) וקובע כי יש להתעלם מבדיקת ה-EC, או לחליפין שיקבע כי פער של 10% יהיה רק בין שתי בדיקות מאותו הסוג, או אז לא הייתה נשמעת טענת ההגנה כרלוונטית. כל עוד המצב החקיקתי נותר ללא שינוי, ולאור החלטת בית המשפט המחוזי בפרשת עוזרי, הרי שבפער העולה על 10% בין כל אחד מארבעת מדידות ינשוף למדידה אחרת בתוך אותה רביעייה, תתחייב פסילת המדידה מכוח החוק.

בשורה התחתונה: נפסק כי המדינה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנהג היה שיכור עת נהג ברכב בפרשה זו, לא הוכיחה כי הנהג היה תחת השפעת אלכוהול חריגה, ולא הוכיחה כי המכשיר המודד היה תקין.