נהיגה במהירות מופרזת
נסיעה במהירות העולה על המותר עשויה להסתיים בזיכוי
עד כמה חשוב להקפיד על כל תנאי ותנאי באכיפת החוק? ההקפדה של המשטרה עשויה להיות חשובה עד מאוד, והיא משתקפת במקרה שנדון בבית המשפט, שבו הואשמו שלושה-עשר נהגים בנהיגה במהירות מופרזת.
שלושה-עשר מקרים של אכיפת מהירות על ידי מצלמת מהירות דיגיטלית מסוג א3 (אכיפה אלקטרונית אוטומטית) הובאו בפני שופט בית המשפט לתעבורה בנצרת. בכל המקרים הואשמו הנהגים בעבירה של מהירות, שלטענת המשטרה עולה על המהירות המותרת באותו קטע דרך. לפי המשטרה, מדובר בדרך עירונית שבה מותרת נסיעה במהירות מרבית של 50 קילומטר לשעה, ואילו הנהגים הנאשמים עברו מהירות זו.
כל דרך והמהירות שלה
הכבישים בישראל מתחלקים באופן עקרוני לארבע קטגוריות: דרך עירונית, שבה המהירות המרבית המותרת היא 50 קמ"ש; דרך שאינה עירונית, שבה המהירות המרבית המותרת היא 80 קמ"ש; דרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה בנוי ובה המהירות המרבית היא 90 קמ"ש; ודרך מהירה שבה המהירות המותרת היא 110 קמ"ש. אלו המהירויות המותרות לרכב פרטי, וישנן הוראות מיוחדות לסוגי רכב אחרים. מהירויות אלו תקפות כל עוד לא מוצב במקום שלט המורה אחרת. קיימים מקרים שבהם רשות התמרור מחליטה על מהירויות אחרות, והיא עשויה לקבוע מהירות מרבית של 80 קמ"ש אף בדרך עירונית, ובדרך מהירה - 120 קמ"ש. כמו כן היא עשויה לקבוע מהירויות נמוכות מאלו שצוינו לעיל.
” כדי להביא להרשעתו של אדם בעבירת מהירות בדרך עירונית, על התביעה המשטרתית להוכיח כי היה קיים שילוט מתאים בזמן הקצר שלפני ביצוע העבירה. המשטרה הביאה ראיות שהצבת התמרור נבדקה מדי פעם, אך לא ביום שבו בוצעה כל אחת מהעבירות שנדונו בבית המשפט “
במקרה הנדון מדובר בכביש המקשר בין שתי ערים. זהו כביש רחב, בעל שני נתיבים רחבים לכל כיוון, עם שטח הפרדה בנוי הנותן תחושה של נוף בין עירוני והוא "מפתה" את הנהגים להגביר את מהירותם. הנהג עלול לחוש שהדרך אינה עירונית - שאז המהירות המותרת בה היא 80 קילומטר לשעה - ואולי אף דרך שאינה עירונית עם שטח הפרדה, שבה כאמור מותר להגביר מהירות עד 90 קמ"ש.
באותה דרך לא מוצבים שלטים שנהוג להציבם במקומות דומים, לדוגמה: "להזכירך המהירות המותרת - 50 קמ"ש" או "להזכירך - הנך נוהג בדרך עירונית".
היה תמרור או לא היה?
עבירת מהירות היא עבירה מסוג "אחריות קפידה" או "אחריות מוחלטת", היינו אין צורך להוכיח כי הנהג התכוון לבצע את העבירה. די להוכיח כי הנהג נסע במהירות גבוהה יותר מהמותר במקום כדי להרשיעו. ואולם בשל כך, חובה על התביעה המשטרתית להוכיח כל פרט ופרט ביסודות העבירה.
כבר קבע בית המשפט העליון בעבר כי הטלת אחריות פלילית, בלי שתיבדק מחשבתו הפלילית של הנאשם בעת המעשה, יש עמה הכבדה על הנאשם והחמרה עמו. רבים המקרים שבהם מורשע נאשם בעבירה של אחריות קפידה בלי שהתכוון לעבור עבירה זו. אולם בד בבד, ומשום ההחמרה עם הנאשם באשר ליסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה, ויבחן כראוי אם אמנם התקיימו יסודות אלה. למותר להוסיף, כי כאשר מתעורר ספק בדבר קיומו של יסוד עובדתי זה או אחר הנדרש בעבירה, די בכך כדי "להנות ממנו את הנאשם", כנוסחו של בית המשפט העליון.
” הכביש רחב, בעל שני נתיבים רחבים לכל כיוון, עם שטח הפרדה בנוי הנותן תחושה של "נוף בין עירוני" ה"מפתה" את הנהגים להגביר את מהירותם. הנהג עלול לחוש שהדרך אינה עירונית - שאז המהירות המותרת בה היא 80 קילומטר לשעה “
אם כן, כדי להביא להרשעת הנהגים במקרים הנדונים, היה על המשטרה להוכיח כי מדובר בדרך עירונית. החוק מגדיר מהי דרך עירונית: כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו, ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו "כניסה לתחום דרך עירונית" ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו "קצה תחום דרך עירונית". במילים אחרות, כדי להביא להרשעתו של אדם בעבירת מהירות בדרך עירונית, על התביעה המשטרתית להוכיח כי היה קיים שילוט מתאים בזמן הקצר שלפני ביצוע העבירה. השילוט הנדרש הוא שלט שממוספר בלוח השלטים במספר 424, צורתו כבית ומסביבו עיגול.
בהנחיה פנימית שהוציאה המשטרה לשוטריה, אף כתבה כהאי לישנא:
"יש להתייחס בדו"ח לקיומו של תמרור המורה על המהירות המותרת. כן יש לציין בדו"ח היכן הוצב התמרור. בנוסף כמובן שהתייחסות כאמור תבוא רק לאחר שהשוטר בדק הצבת התמרור לפני ואחרי האכיפה".
במקרים שנדונו בבית המשפט הביאה המשטרה ראיות שהצבת התמרור נבדקה מדי פעם, אך לא ביום שבו בוצעה כל אחת מהעבירות שנדונו בבית המשפט.
בית המשפט קבע, כי בכך אין די לשם הוכחת עובדה זו מעל לכל ספק סביר, כנדרש במשפט פלילי. האפשרות שבתקופת הביניים התמרור נפגם או נעקר ממקומו מסיבות כאלו ואחרות, ולא היה מוצב כדין ביום הספציפי שבו בוצעה כל עבירה, אינה אפשרות תיאורטית ורחוקה. לא מדובר בספקולציה בעלמא אלא במסקנה שההסתברות לקיומה אינה קלושה. לפיכך קבע בית המשפט כי יסודות העבירה לא הוכחו בפניו וזיכה את כל שלושה-עשר הנאשמים שנשפטו בפניו.
