נהיגת רכב בחופי ים
בשנת 1997 נחקק חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים
לישראל רצועות חוף באורך כולל של מאתיים שישים ושישה ק"מ, ובכלל זה רצועות החוף בים התיכון, החופים מסביב לכנרת, לאורך החוף המערבי של ים המלח ובמפרץ אילת. רוב רובם של חופים אלה הם בבעלות ציבורית, ולציבור הרחב מותר להלך בהם בחופשיות. אלא שייעוד השטחים לנופש לא מונע מנהגים רבים לנהוג ברכבם, ובעיקר בכלי רכב המיועדים לשטח, לאורכם של החופים.
בשנת 1997 נחקק חוק איסור נהיגה ברכב בחוף הים. המונח "חוף ים" הוגדר כרצועת קרקע ברוחב של 100 מטרים לאורך הים מנקודת גאות המים שבחוף, וכן כרצועת קרקע שמצוי בה מקום רחצה מוכרז, כמשמעותו בחוק, שם חל איסור בכל תחום מקום הרחצה המוכרז, אף אם הוא חורג מרוחב של 100 מטרים. המחוקק החריג מאיסור זה דרכים שהוסדרו על פי חיקוק, ובכלל זה תחום שרשות מקומית פרסמה הודעה כי הוא מיועד להורדת כלי שיט לים, תחומים שהוכרזו כנמל, תחום מעגן וחניונים.
העובר על עבירה זו צפוי לקנס של עד 75,300 שקלים, ובית המשפט רשאי לצוות עליו לתקן או לשקם כל פגיעה שגרם לסביבה, או לתקן או לשקם מפגע סביבתי אחר כפי שיורה בית המשפט, וכן לחייבו בתשלום ההוצאות שהוצאו לתיקון הפגיעה או לשיקום הסביבה. לקצין משטרה נתונה הסמכות לפסול רישיון נהיגה של נהג שחשוד בעבירה זו לתקופה של 30 ימים, ולבית המשפט סמכות לפסול את רישיונו לתקופה של עד ארבעה חודשים.
מעשה שהיה
לבית המשפט הוגש כתב אישום נגד נהג שנהג ברכב שטח שרתומים אליו עגלה ואופנוע ים, וזאת במרחק של 53 מטר מנקודת גאות המים שבחוף הים. נטען בכתב האישום, שהנהג עשה את האמור לעיל למרות שבחוף שילוט האוסר נסיעה בחוף.
פקחי רשות שמורות הטבע שפיקחו במקום העידו, שבאותו היום עבר הרכב של הנאשם בחוף הים במרחק של מטרים ספורים מהמקום שבו עמדו. אי אפשר היה לצלם את הרכב יחד עם הרקע של הים, מאחר שהרכב היה בנסיעה. הדבר אינו מאפשר מדידה של המרחק בין המקום שבו חלף הרכב לבין נקודת גאות המים שבחוף. הפקחים העידו שמיד לאחר שהרכב עזב את המקום הם ניגשו למקום שבו עמד על פי עקבות הצמיגים שאותן הותיר בחולות, ומדדו את המרחק מאותו מקום ועד נקודת גאות המים שבחוף באמצעות מד טווח לייזר (מט"ל). המט"ל הראה שהמרחק הוא 53 מטרים. עוד העידו הפקחים שבאזור קיימים שלטים רבים אשר מבהירים לעוברים ושבים שאסור לנהוג ברכב בחוף הים. הנהג הנאשם לא הכחיש כי נהג במקום, אך טען שהמרחק בין מקום נהיגתו לנקודת גאות המים היה יותר ממאה המטרים.
בית המשפט קבע, כי על המאשימה להוכיח שהרכב נסע או חנה בתוך אותה רצועה שרוחבה לא עולה על 100 מטר. המרחק בין המקום שבו נסע הרכב לבין נקודת גאות המים בחוף הים הוא נתון עובדתי, שעל המאשימה להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר. בית המשפט הדגיש שהשאלה העובדתית, אם הרכב עמד במרחק שהוא פחות מ-100 מטרים מנקודת גאות המים שבחוף או לאו, נסמכת באופן בלעדי על הנתון המספרי שהתקבל מהמט"ל. על פי הנתון העובדתי, ברור שיש להרשיע את הנאשם. עם זאת, שאלת נכונותו של הנתון טעונה הוכחה, ונטל זה מוטל על המאשימה.
בחוק איסור נהיגה אין כל קביעה שאופן המדידה של המרחק בין רכב שנוסע בחוף הים לבין נקודת גאות המים בחוף הים תהיה דווקא באמצעות מכשיר מט"ל. השימוש במט"ל לא הוסדר בחוק וגם בלא בחקיקת משנה. בפסיקה אפשר למצוא דוגמאות רבות של מכשירים טכנולוגיים למיניהם שנעשה בהם שימוש במלאכת האכיפה של מגוון עבירות, וזאת על אף שבנקודות זמן שונות הם טרם הוכרו על ידי המחוקק כאמצעים מתאימים לקביעת ממצאים עובדתיים בהליך הפלילי. דוגמאות למכשירים מעין אלה קיימות בתחום האכיפה של עבירות תעבורה, ובהן ה"ממא"ל" (מד מהירות אלקטרוני), ה"ממל"ז" (מד מהירות לייזר), ה"דבורה" (מד מהירות המותקן ברכב משטרתי) וה"ינשוף" (מכשיר למדידת אלכוהול באוויר נשוף).
” השאלה העובדתית, אם הרכב עמד במרחק שהוא פחות מ-100 מטרים מנקודת גאות המים שבחוף או לאו, נסמכת על הנתון המספרי שהתקבל מהמט"ל. על פי הנתון העובדתי, ברור שיש להרשיע את הנאשם. עם זאת, שאלת נכונותו של הנתון טעונה הוכחה, ונטל זה מוטל על המאשימה “
בהליך הפלילי, הנטל על התביעה להוכיח ארבעה אלמנטים לצורך הוכחת נתון שנלמד ממכשיר מדעי: ראשית, אמינותו. הדרך להוכחתה היא באמצעות חוות דעת של מומחים מאותו תחום מדעי שעמו נמנה המכשיר. שנית, תקינותו של המכשיר הטכנולוגי בעת הפעלתו; שלישית, על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל על ידי שוטר או גורם מוסמך מיומן; ורביעית, על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל כיאות על ידי המפעיל על פי הוראות היצרן ובתנאי שטח המבטיחים כי המכשיר מספק נתונים מדויקים וללא שיבושים.
לאחר שיכולתו של המכשיר לספק נתונים מדויקים עומדת, וחוזרת ועומדת, בכור ההיתוך של הביקורת השיפוטית, אפשר שיגיע השלב שבו ההכרה באמינות המכשיר תהא לנחלת הכלל, ואז לא יידרשו בעלי הדין לשוב ולהוכיח את אמינותו בכל פעם מחדש. הוכחת אמינותו של המכשיר על ידי התביעה מספר רב של פעמים, לאורך זמן ובהקשרים שונים זה מזה בתיקים שמגיעים לפתחו של בית המשפט, עשויה ליצור "מסה קריטית" של פסיקה שיוצרת "חזקה שבעובדה" בדבר אמינותו של המכשיר. משנוצרה "חזקה שבעובדה" בדבר אמינותו של מכשיר טכנולוגי מסוים, הנטל להפרכת האמינות של המכשיר עוברת אל הנאשם.
מאחר שהמאשימה לא הביאה ראיה להוכחת אמינותו וכשירותו של המט"ל, ומאחר שהשימוש בו לא קיבל את אישורו של בית המשפט עד כה, זוּכה הנאשם מהאשמה שיוחסה לו בכתב האישום.
