במבט לאחור
נסיעה בהילוך אחורי
בנהיגה קדימה יש לנהג ראייה פנורמית, ובדרך כלל שדה הראייה שלו פתוח לצדדים, לפיכך הוא יכול לאתר סכנה מתקרבת ולנקוט באמצעי הזהירות המתאימים כדי להימנע מתאונה. שונה הדבר בעת נסיעה לאחור. כאן שדה הראייה מוגבל בהרבה, הנהג צריך לסובב את ראשו לאחור, מבנה רכבו עשוי להגביל את ראייתו ולעתים התנאים הטופוגרפיים בשטח מקשים עליו.
עקב כך נקבע בתקנות התעבורה כי נוהג רכב לא יסיעו אחורנית, אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט הנהג באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה, הטרדה או הפרעה.
התקנה מורכבת מכמה ציוויים, שלכל אחד מהם חשיבות בפני עצמו, ויחדיו הם מרכיבים מערכת ציוויים שנהג שאינו עומד בהם עלול לחוב בדין ולעתים אף בחומרת הדין.
ראשית, הכלל הוא האיסור לנהוג לאחור. לכלל הזה ישנם חריגים, שרק בהתקיימם ימלט עצמו הנהג מאימת הדין. הנהיגה לאחור חייבת להיות הכרחית, יש לבצעה רק אם היא נדרשת, ולא מעבר לכך, וזאת לאחר שננקטו האמצעים הדרושים לנהיגה כזו, שיש בהם כדי למנוע סיכון, פגיעה, הטרדה או הפרעה, היינו - האמצעים שיש לנקוט לא נועדו רק למנוע פגיעה או תאונה, אלא גם למנוע סיכון, הטרדה או הפרעה.
” אם אפשר לבצע את הנסיעה ללא נסיעה לאחור, הרי הנהיגה לאחור תהיה עבירה; אם הנהיגה הייתה מעבר לדרישות ההכרחיות, נהיגה זו היא עבירה; גם אם הנהיגה לאחור הייתה הכרחית ואף במידה הדרושה, אך גרמה הטרדה או הפרעה, היא תיחשב עבירה “
במילים אחרות, אם אפשר לבצע את הנסיעה ללא נסיעה לאחור, הרי הנהיגה לאחור תהיה עבירה; אם הנהיגה הייתה מעבר לדרישות ההכרחיות בנסיבות העניין, נהיגה זו היא עבירה; גם אם הנהיגה לאחור הייתה הכרחית ואף במידה הדרושה, אך גרמה הטרדה או הפרעה, היא תיחשב עבירה.
מהנעשה בבתי המשפט
בהלכה עתיקת יומין בחן בית המשפט העליון מקרה שבו החנה נהג אוטובוס את האוטובוס ברחוב. הנהג חזר לאוטובוס, הקיפו מכל צדדיו, נכנס והניע. הוא החל לנסוע קדימה, אך אז נאלץ לנסוע לאחור, למרחק של מטר וחצי בערך. בתוך כך פגע בילדה בת שש, שכן לא היה יכול לראותה בשל "שטח מת" ליד הדופן האחורי של האוטובוס, וגרם למותה.
בית המשפט העליון הרשיע את הנהג בגרימת מותה של הילדה, וקבע מה הם נתוני היסוד העיקריים, אשר לפי טיבם יש לגבש את אמצעי הזהירות הדרושים בכל מערכת עובדתית קונקרטית הנוגעת לנסיעה לאחור: הזמן ומקום האירוע, סוג הרכב ושדה הראייה. לשעת היום שבה התרחש המקרה יש השפעה ישירה על היקף התנועה, על אופיה ועל סוג האנשים שצפויים להגיע למקום. מבחינת המקום, חשוב אם המקרה התרחש בתוך אזור מאוכלס או במקום שבו תנועת העוברים והשבים דלילה. להימצאותם הצפויה של אנשים במקום יש השלכה על אמצעי הזהירות שיש לנקוט בהם. אם צפויים לעבור הולכי רגל, יש משמעות לזמן שחלף מעת שנבדקה סביבת הרכב ועד שהחלה תנועתו. ככל שחלף זמן רב יותר, גדל הסיכון שמישהו יופיע בתחום שנבדק ושאינו נמצא בשדה הראייה של הנהג. ככל שהרכב גדול וארוך יותר וככל שמבנהו והיעדרם של אמצעי עזר לראייה מגדילים את תחומו של השטח המת ומונעים צפייה רציפה ויעילה על הנעשה מסביב, כך מושפעת הבחירה באמצעי הזהירות הדרושים כדי לקיים את חובותיו של הנהג.
כאשר שדה הראייה מתוך הרכב מוגבל בהגבלות מרובות, על הנהג להשתדל ככל האפשר לא להיכנס למצב שבו יהא עליו להסיע את הרכב לאחור. למשך הזמן שחלף בין בדיקת השטח שמאחורי הרכב לבין הנעת הרכב יש משמעות רבה כאשר בוחנים אם הנהג יכול להטיל יהבו על אותה בדיקה בשעה שהוא מסיע את הרכב לתוך תחום שאין הוא יכול לראות את הנעשה בו.
בית המשפט קבע כי אין מקום לטענה שכל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש עזרתו של אדם נוסף אם הוא מבקש להניע את רכבו במידה כלשהי לאחור. כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו. הקו המנחה העקרוני לעניין זה הוא שנהג המבקש לנסוע לאחור חייב לבדוק סביב הרכב שאין מאחוריו אדם - ובייחוד ילדים - ושאין חפצים או מכשולים אחרים. בעת הנהיגה לאחור מחובתו לכוון מבטו כל העת אל השטח המוביל במישרין לכיוון שאליו נע רכבו, ובמיוחד עליו לתת את הדעת לשטח המת, ואם אינו יכול לראות כלל את הנעשה בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע, לא ייצא חובת הזהירות אם לא יבקש ממישהו לכוונו באופן נכון.
” נהג משאית פרק סחורה בגן אירועים, ולאחר מכן נסע כ-80 מטרים לאחור כדי לחזור לכביש הגישה למקום ובתוך כך פגע בהולכת רגל וגרם למותה. בית המשפט מצא כי יש להרשיע את הנהג לא בגרימת מותה של הולכת הרגל אלא בהריגתה “
כעבור שלושים שנים נדון בבית המשפט לערעורים פסק דינו של בית המשפט לתעבורה שזיכה נהג אוטובוס שנסע לאחור כ-31 מטרים וגרם למותו של עובר אורח. בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור המדינה והרשיע את הנהג בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בין השאר קבע בית המשפט כי בנסיבות של הסעת אוטובוס לאחור בחניון שבו רגילים אנשים להלך, אין מנוס מלהשתמש במכוון שיעמוד מחוץ לאוטובוס ויכוון את נהגו בנסיעה לאחור.
במקרה אחר בחן בית המשפט את התנהגותו של נהג משאית שפרק סחורה בגן אירועים, ולאחר מכן נסע כ-80 מטרים לאחור כדי לחזור לכביש הגישה למקום ובתוך כך פגע בהולכת רגל וגרם למותה. לאחר שבחן את נסיבות המקרה, מצא בית המשפט כי יש להרשיע את הנהג לא בגרימת מותה של הולכת הרגל אלא בהריגתה (בצד עבירת ההריגה נמצא עונש מרבי של עשרים שנות מאסר לעומת שלוש שנות מאסר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות). קבע בית המשפט באותו מקרה כי מותה של הולכת הרגל לא היה בלתי נמנע. הנהג התרשל התרשלות רבתי באופן נסיעתו לאחור כשנהג כששדה הראייה שלו מוגבל, ולאורך כשמונים מטרים, במקום שבו נוסעות מכוניות ומסתובבים הולכי רגל. גם אם אין חובה כללית להסתייע במכוון בכל נסיעה לאחור, הרי שבנסיבות הספציפיות של המקרה היה צריך לעשות כן. באופן נהיגתו סטה הנאשם סטייה חמורה מנורמת ההתנהגות הראויה. הנהג ידע את אשר הוא עושה, את חומרת המעשה ואת מסוכנותו. הנהג היה מוּדע לנסיבות, להיעדר יכולתו להבחין בנעשה בתחום השטח המת, לאפשרות כי בני אדם נמצאים שם, וכן ידע היטב את האפשרות של התוצאה הקטלנית, אך נהג בקלות דעת. הוא נמנע מלהיעזר במכוון שיהיה לו לעיניים ונטל סיכון בלתי סביר מתוך תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, אך הנורא מכל קרה. אי לכך הורשע בהריגה.
הנה כי כן, אי הקפדה על הכללים המפורטים בהוראות התקנה עלולה להביא לתוצאה נוראית ולעונש כבד בצדה.
