מבקר בישראל ורוצה לנהוג? דע את התנאים

למדינת ישראל נכנסים אנשים הנוהגים בכלי רכב שונים. חלקם תיירים, חלקם תושבים ארעיים, חלקם ישראלים אשר מרכז חייהם בחו"ל והם נהגים בעלי מעמד שונה. החוקק התייחס למצבים האלה בתקנות שהתקין בעניין.

נקבע כי מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב יהודה והשומרון והרצועה, ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו בו בעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל, בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם הוא עומד בתנאי הגיל ואינו פסול מלקבל רישיון נהיגה בישראל; אם הוא נוהג רכב פרטי עד משא קל ושהותו בישראל מיום כניסתו האחרונה אינה מעבר לשנה; ואם הוא נוהג ברכב מסוג משא כבד או ברכב ציבורי ושהותו בישראל מיום כניסתו האחרונה אינה מעבר לשלושה חודשים.

המחוקק הבהיר, כי ב"כניסתו האחרונה" כלשון התקנה, הכוונה לכניסתו האחרונה לישראל, שברצוף לפניה שהה מחוץ לישראל שלושה חודשים רצופים לפחות.

בתקנה אחרת קבע המחוקק שתושב ישראל אשר שהה מחוץ לישראל תקופה של שנה רצופה אחת לפחות בשנתיים שלפני יום כניסתו האחרונה לישראל, ובידו רישיון נהיגה זר בר-תוקף, יראו בו בעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל, ברכב המתאים לדרגת רישיון הנהיגה הזר שלו, בתנאים הקבועים בתקנות למשך שנה אחת מיום כניסתו האחרונה לישראל. לעניין תקנה זו, "כניסתו האחרונה לישראל" - שלפניה שהה מחוץ לישראל 14 ימים רצופים.

לשון החוק אינה ברורה, וגרמה לנהגים רבים לעבור לכאורה על החוק ולנהוג בארץ עם רישיון זר בלי שיהיו מורשים לכך לכאורה.

מעשה שהיה כך היה

אזרח ישראלי שמרכז חייו בחו"ל הגיע לארץ, נהג עם רישיון זר בר-תוקף ונעצר על ידי שוטר שרשם לו הזמנה לבית המשפט בשל נהיגתו לכאורה ללא רישיון נהיגה בר תוקף, שכן החזיק רק ברישיון זר.

בית המשפט לתעבורה הרשיעו בעבירה והטיל עליו פסילה מלנהוג למשך שלושה חודשים, קנס בסך 1,200 ₪ ופסילה על תנאי. בית המשפט לתעבורה קבע שהנהג היה מחויב ברישיון נהיגה ישראלי, שכן קבע שפרשנותה של התקנה מאפשרת למי שאינו תושב ישראל לנהוג כשברשותו רישיון נהיגה זר שלושה חודשים בלבד. כיוון שעד למועד האירוע הנהג שהה בארץ פרק זמן, הוא הורשע בעבירה.

הנהג ערער לבית המשפט המחוזי, שקיבל את ערעורו וזיכה אותו.

בית המשפט המחוזי מבהיר, כי נושא התנועה הבין־לאומית מוסדר בתקנות תעבורה. התקנות מבחינות - לצורך היתר נהיגה בישראל - בין ארבע קבוצות של נהגים: תושבי ישראל; תושבי יהודה והשומרון ורצועת עזה (מכונים "תושבי האזור") שאינם רשומים במרשם האוכלוסין בישראל; מי שאינם תושבי ישראל ואינם תושבי האזור (מכונים "תושבים זרים") שניתנה להם אשרת כניסה לישראל; תושבים זרים שלא ניתנה להם אשרה כאמור.

במקרה שלפניו דן בית המשפט בהבחנה שבין נהגים תושבי ישראל לבין תושבים זרים שנכנסו ארצה כשבידם אשרת כניסה כדין.

בית המשפט המחוזי מפנה לפסיקת בית המשפט העליון, שקבע שמשמעות המונח "תושב" בחוק מרשם האוכלוסין  היא שאזרח ישראלי המבקר בארץ בלי לקבוע בה את מרכז חייו, אינו "תושב". נדרשת, כך הובהר, ישיבת קבע בישראל.

בין השאר מסתמך בית המשפט המחוזי על דברי ההבהרה של היועצת המשפטית של משרד התחבורה בוועדת הכלכלה של הכנסת בעת דיון בהגדרת המונח "תושב". שם נאמר: "אנחנו מדברים על אזרחים, עולים שקיבלו אשרה או תעודת עולה או שיש להם רישיון ישיבת קבע. לא תושבים ארעיים לסוגיהם".

ובהמשך: "יש כל מיני הגדרות של תושב. אנחנו מצמצמים. רק מי שנמצא כאן דרך קבע. מי שהלך להוציא תעודת עולה, זה מישהו שמתכוון להשתקע כאן, ועד שהוא יגמור את ההכשרה, מן הסתם הוא חי כאן לפחות שנה, או מי שיש לו כבר תושבות קבע."

להבהרת התמונה, מציין בית המשפט המחוזי, כי התקנה מבחינה בין נהיגה בסוגים שונים של כלי רכב. נהיגה בכלי רכב בדרגות הנמוכות (בעיקר אופנועים, טרקטורים וכלי רכב פרטיים) מותרת לתושבים זרים עד שנה מיום הכניסה האחרונה לארץ. לעומת זאת נהיגה בכלי רכב מקצועיים (כלי רכב כבדים, מסחריים וכדומה) מותרת עד שלושה חודשים בלבד מיום הכניסה האחרונה לארץ.

אי לכך ועל בסיס פסיקת בית המשפט המחוזי, מי שאין מרכז חייו בישראל ונוהג בישראל עם רישיון זר בתוקף, יוכל לעשות זאת עד שנה בכלי רכב בדרגות נמוכות, ועד שלושה חודשים בדרגות מקצועיות וציבוריות.

* מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il