העליון: האם פסילת הרישיון מתחילה מיום מתן פסק הדין, או מיום הפקדת הרישיון?

בית המשפט העליון נדרש לאחרונה לבקשת רשות ערעור של נהג, לאחר שהואשם בנהיגה בזמן פסילת רישיונו. בהליך המשפטי הראשון, בבית המשפט לתעבורה, כב' השופט זיכה את הנהג מהעבירה של נהיגה בזמן פסילה, תוך שקבע כי עונש הפסילה שהוטל עליו "התיישן". לצד זאת, הרשיע בית המשפט לתעבורה את הנהג, ע"פ הודאתו, בנהיגה ללא רישיון נהיגה ובנהיגה ברכב ללא ביטוח. המדינה ערערה על ההחלטה לזכות את הנהג מעבירת הנהיגה בזמן פסילה. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע שבוצעה עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

הנהג הגיש בקשת רשות ערעור לעליון. ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו כי לא נמצא שנפל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הדורש התערבות בית המשפט העליון. שופטי העליון ציינו גם שבית המשפט לתעבורה לא החמיר את עונשו של הנהג לאחר דחיית טענת ההתיישנות בבית המשפט המחוזי.

גדר המחלוקת הינה האם עונש פסילת הרישיון מתחיל בביצועו מיום מתן פסק הדין, או שמא מיום הפקדת הרישיון. בעניין זה הוראות הדין ברורות הן, כאמור בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.

ההסדר שנקבע בתקנה 556(א) לתקנות התעבורה בדבר הפקדתו של רישיון נהיגה שנפסל, מטיל חובה ישירה על בעל הרישיון, ולא על הרשות, ומשהנהג בחר להתעלם מהוראה זו – אין לו אלא להלין על עצמו.