מימן מזהם יותר מדיזל?

לקראת סוף השנה הקודמת, פרויקט תחבורה נוסף המבוסס על מימן והתברר כבעל פליטות גבוהות לא הפתיע מומחים, אך היה חד וברור. הפרויקט של אוטובוסים המונעים במימן בעיר דיז'ון הצרפתית הצטרף ליוזמות דומות מהשנים האחרונות שהוצגו כבעלות "אפס פליטות" מאחר שבקצה האגזוז נפלטים רק אדי מים. אלא שכאשר בוחנים את שרשרת האנרגיה המלאה מייצור המימן דרך עיבוד, דחיסה, הובלה, אחסון ותדלוק ועד דליפות, התמונה משתנה מן הקצה אל הקצה. לא מדובר בהבדל שולי: בדיז'ון, כמו במקרים אחרים, פליטות "מהבאר לגלגל" היו דומות לדיזל, ולעיתים אף גבוהות ממנו.

המקרה הזה הביא לבדיקה מחודשת של מחקרי הפליטות על תחבורת מימן שפורסמו בשנים האחרונות, הפעם תוך שימוש בגבולות אחידים ובהכללת דליפות מימן כבר מהשלב הראשון ולא כתיקון מאוחר. המסקנה החוזרת הייתה ברורה: הבעיה הבסיסית במדיניות תחבורת המימן היא האופן שבו הוגדרו פליטות מלכתחילה.

במשך שנים שימשו פליטות האגזוז כמדד מרכזי, ולעיתים יחיד, להערכת ביצועים אקלימיים. מאחר שכלי רכב מימניים אינם פולטים פחמן דו־חמצני בשלב ההפעלה, הם סווגו כבעלי "אפס פליטות", בדומה לאוטובוסים חשמליים מבוססי סוללה. הסיווג הזה חלחל למכרזים, למענקים ולתקשורת הציבורית, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מהיות המימן מוצר תעשייתי עתיר אנרגיה ולא דלק טבעי קיים, שכל שלב בשרשרת האספקה שלו מייצר פליטות.

רגישות הפרויקטים לאופן ייצור החשמל לאלקטרוליזה היא קריטית. ייצור ק"ג מימן מצריך 50 עד 55 קוט"ש חשמל כולל דחיסה והפסדים. ברשת חשמל עם פליטה של כ־400 גרם CO₂e לקוט"ש - אופייני למערכות הנשענות על גז - מדובר ב־20 עד 22 ק"ג CO₂e לכל ק"ג מימן עוד לפני דליפות. ברשת עתירת פחם, עם כ־700 גרם לקוט"ש, הפליטות מזנקות ל־35 עד 40 ק"ג CO₂e לק"ג מימן. אוטובוס תא דלק הצורך 8 עד 10 ק"ג מימן ל־100 ק"מ מגיע כך לפליטות של 1.6 עד 4.0 ק"ג CO₂e לק"מ - גבוהות הרבה יותר מדיזל.

קושי במציאת פתרון סביבתי

גם שימוש בחשמל ממיתקני שריפת פסולת אינו פותר את הבעיה. שריפת פסולת, בשל תכולת הפלסטיק, מייצרת פליטות גבוהות, וכאשר האנרגיה עוברת דרך שריפה, ייצור חשמל, אלקטרוליזה, דחיסה ותא דלק - חוסר היעילות מוכפל. במצבים כאלה, אוטובוסים המונעים במימן עלולים לפלוט פי כמה מדיזל, אבל עדיין מסומנים כ"אפס פליטות" על הנייר.

כאשר פרויקטים אינם מצליחים להבטיח מימן ירוק ועוברים למימן אפור הכולל אדי מתאן, התמונה חמורה אף יותר. מימן אפור פולט 9 עד 12 טונות CO₂e לכל טונה של מימן עוד לפני הובלה ודליפות. בצריכת דלק רגילה, הפליטות דומות לדיזל או גבוהות ממנו, וברגע שמוסיפים דחיסה, הפצה ודליפות של 2 עד 4 אחוזים, הפליטות עולות בבירור על אלו של אוטובוס דיזל מודרני. בשלב זה פרויקט המימן לא רק נכשל בהפחתת פליטות אלא נהפך לרגרסיה אקלימית.

דליפות מימן הן מרכיב מרכזי נוסף. מימן הוא המולקולה הקטנה ביותר בשימוש תעשייתי, ודולף בקלות דרך שסתומים, חיבורים ואטמים. מחקרים מלמדים על שיעורי דליפה של 1% ועד יותר מ־10%. מעבר לכך, מימן הוא גז חממה עקיף: הוא מאריך את חיי המתאן באטמוספירה ומגביר יצירת אוזון טרופוספרי. פוטנציאל ההתחממות שלו ל־20 שנה מוערך ב־33 עד 37 פעמים CO₂. התעלמות מדליפות אינה תואמת עוד את הידע המדעי העדכני.

המכנה המשותף למקרי הזיהום ברור: מימן אף פעם כמעט לא מיוצר במקום השימוש. הוא מתאפיין בתשתיות יקרות ודלות ניצול, בדליפות מצטברות לאורך השרשרת, והנחות אופטימיות במחקרים אינן משקפות את המציאות. כאשר מוסיפים לכך מדיניות המבוססת על פליטות אגזוז בלבד, מתקבלת שוב ושוב אותה תוצאה.

בשל הידע הקיים כיום, המסקנה ברורה: תחבורת מימן אינה פתרון דל־פליטות ברוב המכריע של היישומים. במקרים רבים הפליטה דומה לזו של רכבי דיזל, ולעיתים הרבה יותר. הכשל אינו רק כלכלי או תפעולי, הוא אקלימי. כל עוד פליטות מלאות, דליפות ומגבלות מערכת החשמל נותרות מחוץ למסגרת המדידה, מימן ימשיך להיות מסווג כפתרון למרות שבמציאות הוא חלק מהבעיה.

לפרטים נוספים