פיאט סקודו

הצפת השוק הישראלי בעשרות דגמים סינים בשנים האחרונות מקשה על רבים לזהות איזה דגם חלף כרגע על פניהם. לאדם מן היישוב לא רק קשה להבדיל בין הדגמים אלא קשה גם לבחור איזה דגם לקנות. לא כך הדבר לגבי מסחריות קטנות או בינוניות: יש אמנם פה ושם דגמים סינים, אבל פלח השוק הזה ממשיך להתבסס כמעט כולו על הדגמים האירופים המוכרים, וקבלת ההחלטות מן הסתם קלה יותר.

המסחריות האירופיות מתחלקות לשלושה גדלים: קטנות, בינוניות וגדולות. בין הקטנות מוצאים למשל את פולקסווגן קאדי או סיטרואן ברלינגו, הגדולות כוללות את פיאט דוקאטו, מרצדס ספרינטר וכו'. והבינוניות - למעשה הן כוללות כמעט רק דגם אחד.

רק דגם אחד? אתם בוודאי שואלים תוך הרמת גבה. ובכן, מדובר בדגם אחד, אבל עם אישיות מפוצלת: הוא מופיע תחת חמישה מותגים ומוכר בחמישה שמות: אופל ויוארו, פיג'ו אקספרט, סיטרואן ג'מפי, טויוטה פרואייס והדגם שאותו בחנתי לאחרונה, פיאט סקודו. כל הדגמים האלה, חלקם מיובאים לישראל באופן סדיר וחלקם פחות, זהים כמעט בכל פרטיהם. רק העיצוב החיצוני, בעיקר זה של החזית, מבדיל ביניהם, וגם פריטים מסוימים בעיצוב הפנימי. הקרבה כל כך רבה, שלפעמים בקרבו של אחד מהם מנוע הנושא את השם של אחד היצרנים האחרים.

ודבר אחרון: מדובר בדגם דיזל, כלומר דגם המונע באמצעות מנוע בעירה פנימית, ללא סיוע חשמלי - לא היברידי, לא פלאג-אין, לא חשמלי מלא. בחו"ל, הסקודו מוצע בגרסה חשמלית, אבל זו אינה מיובאת לארץ הקודש. הדבר אינו חריג בתחום המסחריות, נהפוך הוא. אי אפשר כמעט למצוא בארץ מסחריות חשמליות, ומצב זה לא ישתנה מן הסתם בקרוב. זה פלח שוק שרגיש מאוד למחיר, והמכוניות החשמליות יקרות יותר, ויהיו יקרות אף יותר בעתיד. מעבר לכך, עניין הטעינה לא ממש פתור עדיין והוא מכשול נוסף.

העיצוב חדש, המראה מוכר

אז מה יש לנו כאן? רכב מסחרי בעל מראה מוכר, עם מנוע מוכר ועיצוב חדש בפנים ובחוץ. העיצוב החיצוני, כמו בכל מסחרית, מתמקד בחלק הקדמי. החזית נאה למדי, והאלמנט הבולט בה הוא שבכה קדמית גדולה הממוקמת כעת מעל לפגוש ומתחתיו, ולא בין הפנסים הראשיים כמו בדגם הקודם. גם העיצוב הפנימי משודרג, וכעת כולל צג מגע מרכזי "צף" בגודל עשרה אינץ' במקום צג השבעה אינצ'ים הקודם של הדגם הקודם, שהיה מוטמע בלוח המכשירים. כמו בדגם הקודם, הצג הזה בעברית, וכולל חיבור לטלפון באמצעות Android Auto ו-Apple CarPlay. את מתג בורר ההילוכים העגול ששירת את הדגם בעשור האחרון מחליף מתג שמאפשר החלפת הילוכים בלחיצה קלה לפנים או לאחור.

התאורה מופעלת אוטומטית כמו בעבר, כך גם מגבי השמשות, אבל כעת הרכב עובר אוטומטית למצב P עם פתיחת אחת הדלתות או כיבוי מתג ההצתה. לגלגל ההגה חישוק עבה ונעים לאחיזה, וחלקו התחתון קטום כדי להגדיל את המרווח לירכי הנהג.

יש די הרבה תאי אחסון, למרות שגב המושב האמצעי אינו מתקפל לפנים ליצירת משטח לכתיבה או להנחת מסמכים. קיימים שקעי USB רגילים ושקע USB-C המאפשר טעינה, וזאת נוסף לשקע טעינה רגיל.

צילום: יוני קלרמן

ברכב הן מערכת בקרת שיוט והן מגביל מהירות - מורשת של ה"צרפתיות" שלו. יש בו גם את כל אבזור הנוחות שכבר נעשה נורמה כגון מראות חשמליות מחוממות ומתקפלות, חיישני חניה ומצלמת נסיעה לאחור. אבל בהשוואה לשפע האבזור המוצע כיום במכוניות החשמליות, זה לא ממש מרשים, בוודאי לא מערכת מיזוג האוויר שאינה כוללת בקרת אקלים.

שתי גרסאות

הדגם שבו נהגתי הוא הארוך מבין השניים הקיימים בהיצע, בגרסה מסחרית סגורה עם מחיצה מאחורי מושב הנהג. מחיצה זו מגבילה את יכולת ההזזה לאחור של מושב הנהג, או מחייבת פשרה מסוימת בין הטיית גב המושב לבין המרחק מההגה. יש מספיק מקום לנהג, אבל לא שפע של מקום. הדבר שונה לגבי מושבי הנוסעים. הספסל הדו-מושבי אינו ניתן לכוונון, ומשענת הגב שלו זקופה יחסית. אמנם הוא מכיל שני מקומות ישיבה, אבל בשל קרבתה של הקונסולה המרכזית אליו, הוא לא ממש מתאים להסעת אנשים, בוודאי לא אנשים גדולי מידות, וכמובן לא למרחקים ארוכים.

הסקודו זמין כאמור בשתי גרסאות: בינונית וארוכה (אם יש רק שתי גרסאות, לא מן הראוי לקרוא להן קצרה וארוכה?). הקצרה יותר באורך של 4.96 מ', ולארוכה יש 35 ס"מ נוספים. הרוחב של שתי הגרסאות הוא 1.92 מ', והגובה שלהן הוא 1.90 מ' ו-1.94 מ' בהתאמה. לגרסה הקצרה יש נפח הטענה של 5.3 מ"ק ומשקל מטען מורשה של 1,013 ק"ג, ובגרסה הגדולה 6.1 מ"ק וכושר נשיאה מכובד של 1,304 ק"ג.

לשתי הגרסאות בסיס גלגלים זהה - 3.275 מ'. המשמעות היא שלשתיהן יש קוטר סיבוב זהה, 12.4 מ' בין מדרכות. הדבר מעניק גם לגרסה הארוכה שעליה נהגתי יכולת תמרון מעולה.

המנוע בשתי הגרסאות זהה. מנוע מסוג Multijet בנפח של 1,997 סמ"ק עם הספק של 177 כ"ס ב-3,750 סל"ד ומומנט מרבי בשרני להפליא של 40.8 קג"מ ב-2,000 סל"ד, המעביר את כוחו לגלגלים באמצעות תיבת הילוכים אוטומטית פלנטרית (יעני אוטומטית קונוונציונלית, לא תיבה רובוטית או רציפה), ומאפשר לסקודו להאיץ מ-0 ל-100 קמ"ש ב-9.6 שניות. עד לפני הגעת המכוניות החשמליות היה נדיר למצוא האצה ל-100 קמ"ש בפחות מעשר שניות במכונית משפחתית ממוצעת, שלא לדבר על רכב מסחרי. המשמעות היא שחוויית הנהיגה בסקודו נעימה מאוד, עם תגובות מהירות לדוושת ההאצה. דוושת הבלימה קצת רגישה מדי לטעמי, וצריך להתרגל אליה.

תצרוכת הדלק בנסיעה שלי הייתה 12.7 ק"מ לליטר, נתון נאה למדי, אבל הנסיעה שלי הייתה בעיקר מחוץ לעיר והנהיגה שלי מתאפיינת ברגל רכה. לוח המחוונים מציג גם את תצרוכת הדלק של הרכב מאז האיפוס האחרון, והיה אפשר לראות שב-3,000 הק"מ האחרונים היא הייתה 10.4 ק"מ לליטר - מן הסתם זה נתון מציאותי יותר.

המחירים של סקודו הם 275 אלף ש"ח לגרסה הבינונית ו-285 אלף ש"ח לגרסה הארוכה. המחירים כוללים מע"מ.

צילום: יוני קלרמן