תות שדה

התות התרבותי, שאת צאצאיו אוכלים היום בכל העולם, נוצר לפני 250 שנה בחצר ארמון ורסאי, בידי הבוטנאי אנטואן ניקולאוס דושן. המלך לואי ה-15 פקד להביא לו אוספי צמחים מרחבי העולם, וכך הגיע תות השדה מצפון אמריקה ודרום אמריקה לצרפת. הכלאה ספונטנית בשדה של ארמון ורסאי יצרה תות תרבותי, ודושן הבין שמדובר בפרי מנצח. היום, תחת הסוג fragaria, אפשר למצוא 13 מיני בר והרבה זנים ותתי זנים מסחריים.

מריסוס יתר לגידול בתלייה

התות הוא פרי ייחודי: הזרעים הם הפרי האמיתי, ומה שאנחנו אוכלים הוא המצעית עם הזרעים עליה (בתפוח, למשל, הזרעים נמצאים בפנים ורקמת הפרי עוטפת אותם).

לישראל, כמו למקומות רבים בעולם, הגיע תות השדה בשנות ה-60 מקליפורניה, שם התבצעו אז מרבית מאמצי הטיפוח. בעבר היה אפשר לראות בישראל תותים רק בפברואר, אך הודות למאמצי הטיפוח של מכון וולקני, העונה מתחילה באמצע נובמבר.

העונה הארוכה בישראל אפשרה בשנות ה-90 לייצא תותים לאירופה, שם העונה מתחילה מאוחר יותר והתותים הישראלים היו היחידים בשוק חודש-חודשיים. 20% מהתוצרת הישראלית נועדה בזמנו ליצוא, אבל כמעט עשור לא מיוצאים תותים מישראל, כי התותים שמגיעים מספרד וממרוקו זולים יותר.

לפני שנפתח חלון היצוא, נהגו לרסס את התותים ולא לחכות עם הקטיף שלהם עד שיחלוף מספר הימים הנחוץ כדי שחומר הריסוס יתפרק. היצוא הביא איתו רגולציה חזקה, ובשנת 2000 הממשלה ושולחן המגדלים במועצת הצמחים החלו ביוזמה בשם 'ביו-תות': שימוש באויבים טבעיים - צרעות ואקריות טורפות - שפועלים נגד המזיקים של התותים ומסייעים לצמצם את הריסוס הכימי. היום רוב החקלאים מיישמים את השיטה הזו.

בשנת 2021 היו בישראל 165 מגדלים. היקף הגידול המסורתי במנהרות קטנות על הקרקע נאמד ב-4,300 דונם. בשנים האחרונות קיים גידול של 25% בהיקף שיטת הגידול בחממות בעציצים.

שיטת הגידול של תות שדה בתעלות תלויות פותחה לראשונה בישראל בחוות הבשור בשנת 1997. בשיטת גידול זו מספר הצמחים בדונם כפול משיטת הגידול המקובלת בקרקע. הפרי אינו נוגע בקרקע, ולכן חיי המדף טובים יותר, והנגיעות במחלות ושכיחות הריסוסים מופחתות. בשיטת גידול זו מוקדם היבול בשל נפח מצע קטן הגורם להקדמה בהנבה.

דרישות איכות יסודיות

לכל סוגי התותים יש כמה דרישות איכות יסודיות:

* שלמות: לא יהיו עיוותים או פגיעות בתוצרת. נזק כזה מתרחש בדרך כלל כאשר הקטיף, הבירור והמיון לגודל, אינם נעשים בזהירות הראויה.

* בריאות: תיפסל תוצרת הפגועה בריקבון או בקלקול הגורמים לה להיות לא ראויה לצריכה. על הפרי להיות חופשי ממחלה או מקלקול חמור, הפוגמים במידה ניכרת במראה שלו, בהתאמתו לאכילה או בערכו השיווקי. באופן מיוחד ייפסלו פירות הנגועים בריקבון, גם אם הסימנים לכך קלים מאוד אך עלולים לגרום לתות השדה להיות לא ראוי לצריכה בזמן הגעתו ליעד.

פסולים לשיווק פירות שנראים עליהם הפגמים האלה: פגיעות מכניות חמורות, סדקים שלא הגלידו או סדקים גדולים מאוד, צריבות שמש, עקבות של נזק שנגרם על ידי מחלות.

התות צריך להיות טרי ורענן למראה, אך לא שטוף. אסור לשווק פירות הנראים ישנים, יבשים או חסרי ברק. עלי הגביע והעוקץ חייבים להיות רעננים וירוקים.

הפרי יהיה חופשי מריח או טעם זר. הכוונה במיוחד לתות שדה שאוחסן במיתקן אחסון המוחזק באופן גרוע או מובל ברכב שאחזקתו לקויה, בעיקר תות שדה שקיבל ריח חזק מתוצרת אחרת שאוחסנה באותו מיתקן או הובלה באותו רכב.

פירות תות שדה חייבים להיקטף בזהירות. מכה קלה ביותר או נזק קל יביאו לקלקול הפרי. הקוטפים נדרשים לשים לב במיוחד למניעת לחץ רב מדי באמצעות האצבעות או מעיכת הפירות כשאורזים אותם במכלים.

תות שדה מושפע מכפור, מהאבקה גרועה ומכל גורם אחר. פירות תות שדה המראים פגמי צורה רבים מדי, פסולים לשיווק.

כמו כן הפירות חייבים להראות בשלות מספקת. לאחר שנקטפו הם לא ימשיכו להבשיל. פרי בשל מדי יתקלקל במהירות.

זני תות בישראל

איכות

תות שדה "מובחר" חייב להיות באיכות עליונה. עליו להיות מוצג בהקפדה רבה מאוד, בעל ברק, חופשי מעפר ומפגמים, למעט פגמים שטחיים קלים מאוד, ובלבד שאלו אינם משפיעים על המראה הכללי של התוצרת, על איכותה, על כושר האחסון שלה ועל המופע באריזה.

מותר כתם לבן קטן, ללא סימנים של צבע ירוק ובגודל שאינו עולה על 10% משטח פניו של הפרי. מותרים כתמי צבע על גבי הפרי, בתנאי שהפרי לא רך ושהיקף התופעה לא עולה על 10% משטח פני הפרי.

פרי מ"סוג א'" חייב להיות באיכות טובה. למרות שדרישות האיכות מסוג זה חמורות פחות מהדרישות מסוג "מובחר", גם בסוג זה חייבים הפירות להיות מבוררים ומוצגים בקפידה.

מותרים פגמים קלים בצורה, כתם לבן קטן, ללא סימנים של צבע ירוק ובגודל שאינו עולה על 20% משטח פניו של הפרי. מותרים כתמי צבע על גבי הפרי, בתנאי שהפרי לא רך ושהיקף התופעה לא עולה על 50% משטח פני הפרי. מותרים סימני לחיצה קלים ושטחיים ששטחם לא יעלה על 1 סמ"ר.

גודל הפרי צריך להיות 25 מ"מ לפחות, ומשקלו הממוצע 20-14 גרם. הפרי חייב להיות חופשי מעפר.

פירות מ"סוג ב'" חייבים להיות באיכות טובה יחסית. למרות שדרישות האיכות חמורות פחות מאשר הדרישות מסוג א', תותי שדה מסוג זה חייבים להיות מבוררים ומוצגים בקפידה.

מותרים פגמי צורה, ובלבד שאינם מופרזים, כתם לבן ללא סימנים של צבע ירוק ובגודל שאינו עולה על 40% משטח פניו של הפרי, כתמי צבע על גבי הפרי בתנאי שהפרי לא רך, פצעים יבשים קלים או סדקים יבשים קלים שאין סבירות כי יתפשטו בתנאי שיווק רגילים, סדקים מוגדלים ובתנאי שאורכם לא יעלה על סנטימטר, שרידים קלים של עפר. גודל הפרי צריך להיות 18 מ"מ לפחות.

מפירות מ"סוג ג'" יסווגו פירות תות שדה אשר איכותם אינה עונה על דרישות הסוגים "מובחר", "סוג א'" ו"סוג ב'", אולם עונה על דרישות האיכות היסודיות.

זנים

הקריטריון החשוב ביותר הוא מועד הפרי. מרבית הזנים מניבים פעם בשנה. חלקם מתבגרים מוקדם ונקראים "מוקדם", חלקם מוכנים לקטיף באמצע הקיץ ונקראים "אמצע העונה", וחלקם יכולים להיות מוסרים גם בסוף הסתיו ונקראים "מאוחר". מלבד זנים הנושאים פרי פעם בשנה, ישנו זן "משחק למשך זמן רב". הזן יכול לייצר יבול עד שלוש פעמים בשנה ונקרא "רמנטנט".

תות שדה מחזיק במקרר מספר ימים, תלוי בעונה. במחצית הראשונה של עונת הקטיף (בחורף) הפרי בדרך כלל מאופיין ביכולת השתמרות סבירה, כך שאפשר להחזיק אותו במקרר מספר ימים עד שבוע. באביב, עם העלייה בטמפרטורה, התות סובל יותר מריקבון, מעובש בוטריטיס ומעובש ריזופוס האופייני לעונה החמה. בתקופה זו התות לא מחזיק מעמד במקרר יותר מיומיים או שלושה.

אריזת הפרי בסלסילות נמוכות, כאשר הם מסודרים בשכבה אחת או שתיים, עדיפה על אריזה בקופסאות עמוקות בשכבות, שמעודדת התפתחות והתפשטות של הריקבון.

התות לא סובל מנזקי צינה, ולכן טמפרטורה גבוהה מעט מאפס מעלות מטיבה עימו, כל עוד נזהרים לא להקפיא את הפרי.