מה מסתתר באוויר של מיתקני פסולת ושפכים?

במשך שנים רבות הופנתה תשומת הלב הציבורית והמדעית בכל הקשור לזיהום אוויר לעולם החיצוני באופן בלעדי כמעט: פיח ממכוניות, מפעלים מזהמים, תחנות כוח פחמיות, אזורי תעשייה כבדה, שריפות חורש או פליטות גזי חממה. רוב המחקרים, הדוחות והכותרות בתקשורת נסבו סביב אותם מקורות נראים לעין, הממוקמים בלב המרחב העירוני או הסמוך אליו. אך מחקר חדש וייחודי מציע להפנות את המבט למקומות אחרים, שעד כה כמעט לא זכו להתייחסות: מיתקני פינוי האשפה ומיתקני טיהור השפכים. דווקא במיתקנים אלו, שהם חלק מהותי מהתשתית העירונית החיונית, מתגלה עולם שלם של חלקיקים זעירים, ביוארסולים ומזהמים בלתי נראים, שהשפעתם על הבריאות ועל הסביבה עשויה להיות חמורה לא פחות, ואולי אף יותר, מהזיהום הקלסי שאנחנו רגילים לחשוב עליו.

החידוש המרכזי במחקר שנעשה בשנת 2025 על ידי Ahmad Jonidi Jafari וחבריו, הוא הגישה ההוליסטית: לא עוד מדידה נקודתית של ריכוז חלקיקים באוויר אלא בחינה רחבה של כל האקולוגיה המתקיימת במיתקנים אלו. החוקרים ביקשו להבין לא רק מה הרכב החלקיקים הנפלטים אלא כיצד הם מתפזרים בחלל העבודה, כיצד הם חודרים לריאות העובדים, מה ההשלכות ארוכות הטווח של חשיפה כרונית אליהם וכיצד הם עשויים לזלוג אל מחוץ למתחם ולפגוע באוכלוסייה הסמוכה ובמערכת האקולוגית הרחבה יותר.

ההיגיון ברור: אם במיתקנים אלו פועלים מדי יום אלפי עובדים והם מהווים מוקד בלתי נמנע של פעילות עירונית - פינוי פסולת, טיהור שפכים - הרי שהשפעת הזיהום בהם איננה שולית אלא מערכתית.

כדי להבין את גודל הבעיה, יש להכיר תחילה את המושגים המדעיים שעליהם מתבסס המחקר. המונח PM, ראשי תיבות של Particulate Matter, נוגע לחלקיקים נשימים זעירים, שחלקם קטנים עד כדי מיקרומטרים אחדים. חלקיקים אלו מחולקים בדרך כלל לשתי קטגוריות מרכזיות: PM10, חלקיקים בקוטר של עד עשרה מיקרומטרים, ו־PM2.5, חלקיקים קטנים יותר בקוטר של עד 2.5 מיקרומטרים. גודלם הזעיר מאפשר להם לחדור בקלות לדרכי הנשימה, להצטבר בריאות ואף לחדור לזרם הדם. השפעתם הבריאותית תועדה היטב בהקשרים עירוניים: הם נקשרו לעלייה במחלות לב, מחלות נשימה, אסתמה, סרטן הריאות ואף פגיעה במערכת החיסון. כאשר חלקיקים כאלו נוצרים בתוך חללים סגורים שבהם עובדים נמצאים שעות רבות מדי יום, הסכנה מוכפלת.

אל החלקיקים הללו מתווספים ה"ביוארסולים" - חלקיקים ביולוגיים באוויר, הכוללים בין היתר חיידקים, פטריות, נגיפים ושאר שברי חומר אורגני. במיתקנים המטפלים בפסולת ובשפכים, סביר להניח שנפח הביוארסולים גבוה במיוחד משום שהם נוצרים מתהליכי פירוק אורגני, תסיסה או ערבוב של חומרי גלם מזוהמים. בניגוד לחלקיקים כימיים "פסיביים", ביוארסולים עלולים לשמש גם כנשאים של פתוגנים, וכך לייצר סיכון כפול: גם חלקיק פיזי הפוגע במערכת הנשימה וגם גורם מחולל מחלות בפני עצמו.

הבנת המערכת

המחקר החדש, שנעשה לאורך חודשים במיתקני פסולת ושפכים, ביקש ליצור תמונה מקיפה: איסוף נתונים פיזיים וכימיים של חלקיקים, בדיקות מעבדה ביולוגיות, ומעל הכול - יצירת מודל מערכתי המשלב את כל הנתונים לכדי הערכת סיכון הוליסטית. במילים אחרות, החוקרים ביקשו לעבור ממדידות יבשות של "כמה חלקיקים יש באוויר" אל הבנה עמוקה יותר: כיצד החלקיקים מתנהגים, מה ההשפעה הישירה על בריאות העובדים, מה התרומה הסביבתית לטווח ארוך ומה נדרש כדי לנהל סיכונים אלו בדרך אפקטיבית.

אחד ההיבטים המרתקים שהמחקר מדגיש הוא הפער שבין התפיסה הציבורית לבין המציאות התפעולית. הציבור רואה במיתקני פסולת ושפכים "מוקדים מלוכלכים" אך בטוחים יחסית כל עוד הם מבודדים מאזורי המגורים. למעשה, העובדים שנמצאים בתוך המיתקנים נחשפים יום־יום לרמות גבוהות במיוחד של חלקיקים נשימים ולקוקטייל של ביוארסולים, שלעיתים עולה בהרבה על התקנים המוכרים מתחום איכות האוויר העירונית. יתרה מזו, חלק מהחלקיקים עלול לצאת אל מחוץ למיתקן באמצעות מערכות אוורור, משאיות פינוי או זרמי רוח, ולהגיע לשכונות סמוכות. המשמעות היא שהסיכון אינו תחום רק לעובדים אלא גם לאוכלוסייה הסמוכה.

התייחסותו של המחקר לסיכונים הן ברמה התעסוקתית והן ברמה הסביבתית, היא שמבדילה אותו ממחקרים קודמים. בעבר הושם דגש בעיקר בבריאות העובדים. לדוגמה, שיעורי תחלואה גבוהים של מחלות ריאות בקרב עובדי טיהור שפכים. המחקר הנוכחי מבקש לבחון את המערכת כולה: כיצד פסולת עירונית מתפרקת לזרמי חלקיקים, כיצד היא נישאת באוויר, כיצד היא חודרת לגוף האדם ואיך היא מתפזרת באקוסיסטם הרחב. למעשה הוא הראשון שמציג "תמונת רנטגן" כוללת של מערך זיהום החלקיקים והביוארסולים במיתקני הפסולת והשפכים.

כיצד מודדים את הבלתי נראה?

כאשר חוקרים מבקשים להבין את ההשפעה הבריאותית והסביבתית של חלקיקים נשימים וביוארסולים במיתקנים המטפלים בפסולת ובשפכים, האתגר הראשון הוא טכני: כיצד למדוד בדרך אמינה חלקיקים כה זעירים, אשר אינם נראים לעין, משתנים ללא הרף ומשתלבים באטמוספרה מורכבת של חללים סגורים?

מחקרם של Jafari וחבריו התמודד בדיוק עם האתגר הזה, באמצעות שילוב של טכנולוגיות מתקדמות, בדיקות מעבדה ופרוטוקולים ניסויים שנבנו במיוחד כדי להקיף את המערכת כולה ולא רק היבט אחד ממנה.

השלב הראשון במחקר כלל מיפוי מדויק של מוקדי פעילות במיתקני הפסולת והשפכים. החוקרים לא הסתפקו בבחירת נקודת מדידה אחת אלא פיזרו חיישנים ומערכות איסוף נתונים בכמה אזורים: סמוך לפסי מיון, ליד תחנות פריקה של משאיות, בחללים סגורים שבהם מתבצעים תהליכי פירוק ובאולמות שבהם אוורור כפוי. הרעיון היה ליצור רשת חיישנים שתוכל ללכוד את השונות הרבה בתנאי האוויר, שכן לא כל אזור במיתקן זהה לאחר, וחשיפה של עובד בנקודה אחת עשויה להיות שונה מאוד מחשיפה של עובד אחר במיקום אחר.

בד־בבד מכשירי דיגום מתקדמים מדדו את הריכוזים של PM2.5 ו־PM10, וכן חלקיקים גדולים יותר. מכשירים אלו פועלים בטכנולוגיות של לייזר ופיזור אור, המאפשרות לזהות בזמן אמת את כמות החלקיקים, את גודלם ואת התפלגותם. לצד מדידות כמותיות אלו נאספו דגימות פיזיות של האוויר באמצעות מסננים מיוחדים, והועברו לאחר מכן למעבדות לצורך ניתוח כימי וביולוגי.

כאן נכנס החידוש המשמעותי: החוקרים לא הסתפקו במדידה של "כמה חלקיקים יש" אלא ביקשו לדעת מה הרכבם: אילו חומרים כימיים מרכיבים אותם ואילו אורגניזמים ביולוגיים הם נושאים.

בבדיקות המעבדה נמצא כי חלק מהחלקיקים מכילים מתכות כבדות ומולקולות אורגניות מורכבות שמקורן בתהליכי פירוק של פסולת או בתוצרי לוואי של תסיסה. אחרים הכילו עדויות לנוכחות של מיקרואורגניזמים - חיידקים, פטריות ולעיתים אף שיירי נגיפים. מציאתם של ביוארסולים אלו באוויר הפכה את התמונה למורכבת יותר: לא מדובר רק בזיהום כימי אלא בזיהום ביולוגי פוטנציאלי, שעלול לגרום מחלות זיהומיות בקרב עובדים ובאוכלוסייה שנחשפת אליו. ממצא זה מדגיש את המאפיין הייחודי של מיתקנים אלו בהשוואה למקורות זיהום אחרים כגון תעשייה כבדה או תחבורה, שם עיקר הבעיה היא חלקיקים אנאורגניים.

החוקרים לא הסתפקו במדידה טכנית אלא שילבו את הנתונים במודל חשיפה אנושית. הם העריכו את פרקי הזמן שבהם עובדים נמצאים בכל אחד מהאזורים, את רמת הפעילות הפיזית שלהם (המשפיעה על קצב הנשימה וקליטת חלקיקים) ואת תדירות החשיפה בשמך שבועות וחודשים. שילוב זה יצר תמונה ריאליסטית של סיכון בריאותי ולא רק תמונת מצב של אוויר סטטי. הנתונים נותחו על פי סטנדרטים בינלאומיים להערכת סיכוני בריאות, ובחלק מהמקרים נמצא כי רמות החשיפה עלו בהרבה על התקנים המומלצים של ארגון הבריאות העולמי וארגוני העבודה למיניהם.

סיכון כפול: תעסוקתית וציבורית

הממצאים היו מדאיגים: ברמות מדידה רבות נרשמו חריגות ניכרות, במיוחד באזורים סגורים עם אוורור לקוי ובמקטעים שבהם התבצעו פריקה או ערבוב של פסולת אורגנית. העובדים שנכחו באופן קבוע בסביבה זו נמצאו בסיכון מוגבר לפתח בעיות נשימה כרוניות, דלקות ריאות, תגובות אלרגיות ואפילו מחלות לב וכלי דם. מדובר בחשיפה כרונית, כלומר לא אירוע חד־פעמי של ריכוז גבוה, אלא שהייה יומיומית של שעות רבות בחללים נגועים, מה שמכפיל את הסיכון לאורך שנים.

ממצא מעניין נוסף נוגע להפצת החלקיקים מחוץ למיתקן. החוקרים עקבו אחרי זרמי אוויר. הם גילו כי חלק מהחלקיקים נישאים דרך מערכות האוורור החוצה, ולעיתים גם נגררים עם משאיות פינוי לפתחי המיתקן. משמעות הדבר היא שחלק מהזיהום אינו נשאר בתוך המיתקן אלא משתחרר לסביבה הקרובה, ובכך חושף גם תושבים המתגוררים סמוך לו. לממצא זה השלכות ציבוריות נרחבות, שכן מיתקנים רבים של פסולת ושפכים ממוקמים בקרבת אזורי מגורים או תעשייה קלה.

חלק זה של המחקר מלמד על בעיה כפולה: מצד אחד, סיכון תעסוקתי מיידי וברור לעובדים החשופים מדי יום לריכוזי חלקיקים וביוארסולים גבוהים; מצד שני, פוטנציאל לזיהום סביבתי מתמשך, החורג מגבולות המיתקן ומשפיע גם על קהילות סמוכות. החיבור בין שני המישורים האלו - תעסוקתי וציבורי - מעמיד את המחקר בחזית הידע החדשה ומצדיק את ההגדרה שלו כ"הוליסטי".

השלכות: בריאות, מדיניות ועתיד

הממצאים המדאיגים של המחקר אינם מסתיימים בהצגת נתוני חריגה. מה שהופך את העבודה הזו לחשובה במיוחד הוא האופן שבו היא מחברת בין תובנות מדעיות לבין מציאות חברתית וכלכלית. כאשר מתגלים ריכוזים גבוהים של חלקיקים נשימים וביוארסולים בתוך מיתקני פסולת ושפכים, אי אפשר להתייחס לכך רק כבעיה תפעולית נקודתית. מדובר בהשלכות רחבות על בריאות העובדים, על איכות החיים של הקהילות הסמוכות, על המדיניות הממשלתית בתחום איכות הסביבה ועל עתידו של ענף החקלאות העירונית והניהול האורבני.

במרכז ההשלכות עומדים העובדים עצמם. הם שדרת החזית של ההתמודדות היומית עם הפסולת והשפכים, ובלי שיצוידו במערכות הגנה הולמות, הם נחשפים לסכנות חמורות. המחקר מדגיש כי גם ציוד מגן אישי בסיסי כגון מסכות איננו מספק מענה מלא לחשיפה כרונית ממושכת. הפתרון האמיתי טמון בשדרוג מערכות האוורור, בניהול זרימת האוויר בחללים סגורים, בהצבת חיישני ניטור קבועים המתריעים בזמן אמת על חריגות ובהטמעת פרוטוקולים של בדיקות בריאות תקופתיות לעובדים. לצד זאת יש צורך בהסברה ובהדרכה מתמשכת לעובדים, כדי שיבינו את חומרת הבעיה ולא יתייחסו אליה כאל חלק בלתי נמנע משגרת העבודה.

מעבר לרמה התעסוקתית, המחקר מציב מראה מול קובעי המדיניות. עד כה נתפס תחום מיתקני הפסולת והשפכים בעיקר בהקשר של יעילות ניהולית וכלכלית: כיצד לאסוף, למיין ולסלק פסולת באופן זול ויעיל, וכיצד לטהר שפכים ברמה שתאפשר החזרתם לטבע או למיחזור. כעת מתברר שיש להוסיף ממד למשוואה: בריאות הציבור.

מדיניות סביבתית אחראית חייבת לכלול תקנים ברורים לריכוזי חלקיקים גם בתוך מיתקנים, לא רק באוויר החופשי. על הרשויות לקבוע גבולות חשיפה מחמירים, לדרוש מהחברות המפעילות לבצע ניטור רציף ולהעניק סנקציות או תמריצים בהתאם לעמידה בדרישות. במילים אחרות, ניהול פסולת כבר אינו מסתכם בשאלה "לאן היא הולכת" אלא גם בשאיפה לנשום אוויר נקי יותר, גם בתוך המיתקנים שבהם היא מטופלת.

השפעה נוספת נוגעת לקהילות הסמוכות. הממצאים שלפיהם חלק מהחלקיקים משתחררים אל מחוץ למיתקן, מדליקים נורה אדומה בקרב רשויות מקומיות. מיתקני פסולת ושפכים נבנים לעיתים קרובות סמוך לאזורי מגורים, מתוך שיקולי קרקע ותשתיות. כעת ברור כי מדובר בסיכון שעלול לפגוע לא רק בעובדים אלא גם בתושבים. הדבר מחייב תכנון עירוני מחודש, בחינת מרחקי הפרדה, חיזוק מערכות הסינון והפליטה, ולעיתים אף שיקום מיתקנים קיימים כדי שיפעלו בסביבה מבוקרת יותר. במובן זה המחקר הוא כלי בידי ארגוני סביבה ותושבים שדורשים שהמיתקנים לא יהיו מעין פצצה סביבתית מתקתקת בשכונותיהם.

ממד חשוב נוסף הוא הממד הבינלאומי. החשיבות של המחקר אינה מוגבלת למדינה שבה הוא נעשה אלא מהדהדת לכל מקום שבו קיימות מערכות פסולת ושפכים, כלומר כל עיר גדולה בעולם. ההתמקדות בתשתית אוניברסלית הופכת את הממצאים לרלוונטיים גלובלית. אפשר לדמיין שיתוף ידע בין ערים, יצירת סטנדרטים בינלאומיים לניטור חלקיקים ואף שילוב הנושא באמנות בינלאומיות העוסקות בבריאות סביבתית. ברגע שהקהילה המדעית מבססת את ההבנה כי מדובר בסיכון אמיתי, קשה להתעלם מהצורך להטמיע נהלים חדשים.

מעבר לתחום הבריאות והסביבה, למחקר יש גם השלכות כלכליות רחבות. מיתקנים שלא ישקיעו בניטור ובהפחתת זיהום, עלולים למצוא עצמם נתבעים בבתי המשפט על ידי עובדים שחלו, מתמודדים עם מחאות ציבוריות או עם עלויות ביטוח גבוהות. לעומת זאת השקעה מוקדמת בטכנולוגיות מתקדמות לניהול חלקיקים וביוארסולים, עשויה להיהפך ליתרון תחרותי: חברות או רשויות יוכלו להציג עצמן כמובילות בתחום בריאות העובדים והקיימות. ההיסטוריה מלמדת שתחומים שבהם התקינה מתקדמת נהפכים בסופו של דבר לסטנדרט מחייב, ומי שמאמץ מוקדם - מרוויח.

הדור הבא: AI, חיישנים ורובוטים

יש להתייחס גם להיבט העתידני. המחקר פותח פתח לשילוב של טכנולוגיות חדשות: שימוש בבינה מלאכותית לניבוי של מוקדי זיהום בזמן אמת, מערכות IoT לפריסת חיישנים זולים ונרחבים בכל חלל עבודה, רובוטים לניקוי חללים מזוהמים במקום עובדים, וטכנולוגיות סינון אוויר מתקדמות יותר. השילוב של מדע מדויק עם טכנולוגיות דיגיטליות יוכל להפוך את מיתקני הפסולת והשפכים לסביבות עבודה בטוחות בהרבה. במובן זה, המחקר של Jafari וחבריו אינו סוף פסוק אלא נקודת פתיחה למסע ארוך שבו המדע, הטכנולוגיה והמדיניות משתלבים ליצירת מציאות חדשה.

המחקר משקף מציאות סמויה מן העין, שבה חלקיקים זעירים וביוארסולים חודרים כל יום לאלפי עובדים במיתקני פסולת ושפכים, ומשם גם לסביבתם הקרובה. באמצעות מתודולוגיה חדשנית, שילוב מדידות מתקדמות וניתוח הוליסטי, המחקר לא רק חושף נתוני חריגה מדאיגים אלא גם מציע פרספקטיבה רחבה על ההשלכות הבריאותיות, החברתיות והכלכליות של הזיהום הנעלם הזה.

החשיבות של המחקר אינה טמונה רק בגילוי עצמו אלא בקריאה לפעולה שהוא משמיע: הצורך בהגנה טובה יותר על העובדים, בעיצוב מחודש של מדיניות סביבתית ובחשיבה עתידית המשלבת טכנולוגיות מתקדמות בניהול תשתיות חיוניות. בסופו של דבר, השאלה איננה אם אפשר לחיות עם רמות הזיהום האלו אלא כיצד נבחר להתמודד איתן. המחקר הזה מראה שברגע שהידע קיים, האחריות עוברת לידינו.

לפרטים נוספים