צו מרוה בסכסוך תאגידי והקפאת נכסים

כבוד השופטת, סגנית הנשיא חנה פלינר, מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוציאה לאחרונה החלטה חריגה ודרמטית, שבמסגרתה הוטל ''צו מרווה'' - צו בינלאומי להקפאת דיספוזיציה - בסכום של 17.6 מיליון שקל במסגרת סכסוך משפטי וכלכלי מורכב בין בעלי מניות בחברות ישראליות לבין דירקטור ובעל שליטה בקבוצה של חברות צרפתיות, אחת מהן פעלה עד לאחרונה כחברה ציבורית.

בלב הפרשה עומדת טענה חמורה, שלפיה מהלך תאגידי בעל משמעות, שבמסגרתו הנתבעת נהפכה מבעלת שליטה בחברה ציבורית לבעלת שליטה בחברה פרטית, נועד להבריח נכסים ולפגוע ביכולת הכלכלית של חברות ישראליות להיפרע מחובות נטענים בהיקף של יותר מ־30 מיליון שקל. את בעלי המניות והחברות הישראליות התובעות מייצג עורך הדין גיל אפרתי.

ההליך נפתח בעקבות תביעה שהגישו יוסף בוחבוט, סבין בוחבוט-הוורד וחברת תיבת אברהם. התובעים הם בעלי מניות מיעוט בחברת דה הום בר בווטש, חברה ישראלית העוסקת ביבוא מוצרי משקאות, והחזיקו באמצעותה בזכויות מהותיות גם בחברה הזרה סמארט גוד ת'ינגס הולדינגס. זו חברה צרפתית המתמחה בפיתוח וייצור של אבקות להכנת משקאות, אשר נסחרה עד לאחרונה בבורסה בצרפת כחברה ציבורית.

לפי הנטען, חברת דה הום בר בווטש החזיקה כ־75% ממניות החברה הצרפתית הציבורית, ואילו התובעים החזיקו במניות מיעוט בחברה זו בעקיפין, בשיעור מצטבר של כ־9.85% (יוסף בוחבוט החזיק כ־6.53% מהמניות, וסבין בוחבוט הוורד החזיק כ־3.32%). התובעים שימשו דירקטורים בחברה הצרפתית, אך טוענים כי מודרו מפעילותה.

לטענת התובעים, במרוצת השנים הם העבירו לחברה הישראלית המחזיקה בחברה הצרפתית הציבורית סכומי כסף ממשיים, בהיקף כולל של יותר מ־30 מיליון שקל. לשיטתם, הכספים הועברו כהלוואות לכל דבר ועניין, והיו אמורות להיות מוחזרות בצירוף ריבית שוטפת, שנקבעה בהסכמים ונועדה להשתלם מדי חודש. בפועל, כך נטען, הקרן לא הושבה, הריבית לא שולמה מעולם, והתחייבויות ההחזר לא קוימו.

מנגד טענו הנתבעים, ובראשם איש העסקים אהרון סרג' בואנו והחברות שבשליטתו, כי לא דובר בהלוואות אלא בהשקעה הונית. לשיטתם, החזר הכספים הותנה בהצלחת החברה הצרפתית, בחלוקת רווחים עתידית או במכירת מניות. לא נקבע מועד פירעון קונקרטי. מחלוקת זו בדבר סיווג הכספים כהשקעה או כהלוואה, עומדת בלב ההליך העיקרי שעדיין מתנהל וטרם הוכרע.

המתח בין הצדדים החריף במשך ניהול ההליך, לאחר שבאוקטובר 2024 בוצע שינוי מהותי במבנה החברה הצרפתית הציבורית. החברה נמחקה מהמסחר בבורסה ונהפכה מחברה ציבורית לחברה פרטית. כל מניותיה הועברו לחברה חדשה, סטפ נקסט סמארט, שהוקמה לצורך המהלך.

לטענת התובעים, המהלך נעשה בעיצומו של הסכסוך המשפטי ובניגוד לצווים שיפוטיים שניתנו קודם לכן, ובכללם צו איסור דיספוזיציה שנועד למנוע שינוי בזכויות ובמבנה ההחזקות. שינוי הסיווג והעברת המניות לחברה פרטית חדשה משמעם למעשה הוצאת הנכס המרכזי מהשקיפות הציבורית ומהפיקוח הנלווה לחברה ציבורית. לטענתם, מדובר בפגיעה מהותית בסחירות המניות, ביכולת הפיקוח ובאפשרות לממש נכסים בעתיד, באופן שמקשה עד מאוד, ואולי אף מסכל, את היכולת לגבות חובות, אם ייקבע בסופו של יום כי החברה הצרפתית חייבת להם עשרות מיליוני שקלים.

לטענת התובעים, ללא התערבות שיפוטית מיידית, עלול להיווצר מצב שבו גם אם תתקבל התביעה העיקרית, לא יהיה מהיכן להיפרע בשל שינוי מבני שנעשה במשך ההליך עצמו. עוד טענו, כי מי שעומד מאחורי המהלך, הרוח החיה, הוא לא אחר סרג' בואנו, המסתתר מאחורי אגד החברות, ובפועל שולט בכולן.

אילוסטרציה

מנגד טענו הנתבעים, כי השינוי המבני נעשה כדין, באישור הגורמים המוסמכים, תוך הסתמכות על הערכת שווי חיצונית ומתוך שיקולים כלכליים לגיטימיים שנועדו לחסוך עלויות כבדות הכרוכות ברישום למסחר כחברה ציבורית. לטענתם, לא הייתה כל כוונה להבריח נכסים וזכויות התובעים לא נפגעו, שכן החברה הישראלית ממשיכה להחזיק באותו חלק יחסי, גם אם באמצעות מבנה תאגידי אחר, ולכן מצבה הכלכלי לא השתנה לרעה.

לאחר שעיקולים קודמים שביקשו התובעים להטיל לא תפסו נכסים בפועל, בין היתר מאחר שהפעילות והנכסים מצויים מחוץ לישראל, פנו התובעים לבית המשפט המחוזי בתל־אביב בבקשה לשימוש חריג ונדיר ב'צו מרווה', ולהטילו על נכסי החברה הצרפתית. הצעד ננקט עד היום במשורה, בעיקר בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, בהכרעות הנוגעות לנכסים משפחתיים המצויים בחו"ל.

לדברי עו"ד גיל אפרתי, המייצג את התובעים, 'צו מרווה' הוא סעד זמני חריג במשפט האזרחי, ונועד למנוע מנתבע להוציא נכסים מרשותו, לשנות את מצבם או לבצע פעולות דיספוזיציה שיש בהן כדי לסכל את ביצועו של פסק דין עתידי. בניגוד לעיקול רגיל, הצו אינו "תופס" נכס מסוים אלא מופנה אישית כלפי הנתבע, ויכול לחול גם על נכסים המצויים מחוץ לישראל.

ההליך לקוח מהמשפט הבריטי. בתי המשפט בישראל השתמשו בצו שכזה בעבר בעיקר בסכסוכים בתוך המשפחה, ובמקרים חריגים בלבד.

בהחלטה תקדימית קבעה סגנית נשיא בית המשפט, השופטת חנה פלינר, כי בנסיבות העניין מתקיים חשש כזה, בין היתר לנוכח העיתוי שבו בוצע שינוי סיווג החברה, ביצוע המהלך בעיצומו של ההליך המשפטי, והקושי לפקח על נכסים לאחר שהחברה נהפכה מציבורית לפרטית. עם זאת, הדגישה השופטת פלינר, מדובר בסעד קיצוני שיש להפעילו במידתיות.

בתביעתן ביקשו החברות התובעות להטיל על כל נכסי החברה הצרפתית 'צו מרווה' בהיקף של 131 מיליון שקל. השופטת פלינר נעתרה לבקשתן באופן חלקי. היא הטילה את הצו המבוקש, אך הגבילה אותו ל־17.6 מיליון שקל, סכום שלטענת התובעים משקף את הכספים שהועברו בפועל לחברה הצרפתית כהלוואה.

להחלטה משמעות מעשית כפולה. מצד אחד, לא מדובר בעיקול שמונע מהחברה הצרפתית להמשיך ולפעול, והפעילות העסקית שלה אינה משותקת עד להכרעה בהליך העיקרי. מצד שני, נמנעת מבעלי מניות הרוב ומהדירקטורים האפשרות לבצע מהלכים תאגידיים או פיננסיים שיש בהם כדי לרוקן מתוכן את יכולת הגבייה של בעלי מניות המיעוט אם וכאשר ייקבע בסופו של יום כי החברה הישראלית חייבת להם סכומי כסף ניכרים.

לדברי עו"ד אפרתי, ההליך העיקרי צפוי להימשך. הוא משוכנע כי בית המשפט יקבע שמדובר בהלוואות לכל דבר ועניין שלא הושבו, ולא בהשקעה שנכשלה. לדבריו, אילו לא היה בסיס לתביעה וסיכוי ממשי לקבלתה, בית המשפט לא היה מטיל את הצו המבוקש ומשתמש בו באופן שהדבר נעשה.

משרד גיל אפרתי ושות' www.gilefrati.co.il מתמחה בליטיגציה אזרחית מסחרית, בוררויות, חברות, נדל"ן, חדלות פירעון והסדרי חוב מורכבים וגדולים. עו"ד אפרתי חבר בוועדת פירוקים ארצית של לשכת עורכי הדין, מרצה בתחום חדלות פירעון ומתמנה דרך קבע כבעל תפקיד בתיקי חדלות פירעון מורכבים של חברות ויחידים.