עובדות על מנגו

ישראלים לא מוותרים על מנגו, בשל טעמו המתוק והעסיסי. לרגל פתיחת עונת המנגו בישראל, חקלאי גרנות, משווקת הפרי, מספקת עובדות חשובות שכדאי לדעת על מנגו

מוצא המנגו בעולם הוא דרום מזרח אסיה, בעיקר הודו. עצי המנגו הראשונים הגיעו לישראל בתחילת המאה ה-20. ההערכה היא שמנגו הובא לישראל על ידי מבקרים ממצרים שפיזרו זרעים בכמה אזורים בארץ. עד שנות ה-30 של המאה הקודמת גדל המנגו בעיקר כעץ פרי בגינות בתים. בשנות ה-30 החל מחקר מסודר לבחינת תנאי הגידול המתאימים ויבוא זנים מוכרים מאזורי גידול בעולם, בעיקר הודו, מצרים ופלורידה. משנות ה-60 החל המנגו להתבסס כגידול מסחרי - בשנים הראשונות לשוק המקומי, ובהמשך גם ליצוא.

ישנם מספר זני מנגו, בהם מיה, שלי, קיט, קנט, טומי ועומר, חלקם פיתוח ישראלי וחלקם מפלורידה. ההבדל בין הזנים הוא בצבעם - כתום, ירוק, אדום וצבעוני, בגודלם ובטעמם. כל זן מבשיל בזמנו לאורך העונה, הנמשכת מיולי עד דצמבר.

בישראל יש כ-25 אלף דונם מנגו. היקף היבול הוא בין 50 ל-80 אלף טונות בשנה, מהם כ-30% מיועדים ליצוא.

מדינות היעד העיקריות ביצוא מנגו הן צרפת, אנגליה, גרמניה, ספרד, פורטוגל וקנדה. בשוק המקומי צריכת המנגו עולה בהדרגה. קיים ביקוש רב למנגו במגזר הערבי.

אזורי הגידול העיקריים בארץ הם סובב כנרת (עמק הירדן, מורדות הגולן), עמק בית שאן, הערבה והנגב המערבי. יש עדיפות לאזורי גידול עם טמפרטורות גבוהות יחסית. מנגו מעדיף קרקע חומצית ממקור בזלתי. בקרקע בסיסית יותר מתאימים את ממשק ההזנה כדי לספק לעצים כמויות נאותות של יסודות קורט כגון ברזל ואבץ.

מנגו מכיל מגוון ויטמינים ועשיר במיוחד בוויטמין A ובוויטמין C. יש לו גם ויטמין E, ויטמין K, ויטמינים מקבוצת B ומינרלים כגון סידן, מגנזיום ואשלגן, סיבים תזונתיים, רכיבים אנטי דלקתיים ונוגדי חמצון.

למנגו מגוון שימושים מלבד אכילתו כפרי. הוא משמש כמרכיב בסלטים, במאפים ובקינוחים. עמבה, העשוי ממנגו מוחמץ, הוא מאכל נפוץ במטבח הדרום-הודי.

מנגו מסייע בירידה במשקל. הפרי מכיל כ-80% מים וסיבים תזונתיים המסייעים להגברת חילוף החומרים ולפעילות מערכת העיכול, וכך יכול להשתלב בתהליך הירידה במשקל.

מנגו תורם למראה של העור והשיער. התכולה הגבוהה של ויטמינים A ו-C במנגו, תורמת לשמירה על עור הפנים והשיער. ויטמין C חיוני ביצירת קולגן ורקמת חיבור, השומרים על גמישות העור והשיער.