1.2 מיליון שקלים פיצויים לעובד זר
עובדי קבלן נחשבים לעובדים מוחלשים לעומת העובדים האחרים בישראל, אך כאשר מדובר בעובד קבלן שהוא גם נתין זר מאריתריאה, שאינו דובר את השפה העברית, מימוש זכויותיו נעשה מאתגר במיוחד.
אדם הגיע לישראל בשנת 2011 בסטטוס פליט, וכשלוש שנים לאחר הגעתו החל לעבוד בחברת כוח אדם. עת הועסק העובד במשימות ניקיון בתחנת הרכבת באשדוד בשנת 2014, התרחשה תאונה. ביום התאונה נדרש העובד להעביר לעובד נוסף, שעבד בגובה, דלי צבע במשקל של 25 ק"ג. לשם כך טיפס העובד על סולם.
על פי גרסתו של העובד, לאחר שהעביר את דלי הצבע ליעדו, הוא החל לרדת בסולם. לרוע מזלו, הסולם לא היה בטיחותי ולא הותקנו על שלביו משטחים נוגדי החלקה. העובד החליק מהסולם, נפל ממנו, ונחבט בעוצמה רבה ברצפת הרציף. עם נפילתו חש העובד כאבים עזים במרפק ימין.
ממקום התאונה הובהל העובד למרכז הרפואי קפלן ברחובות, שם אובחן כסובל מפריקה אחורית של המרפק ושבר בראש הרדיוס (מייצב המרפק). הוא הובהל לניתוח להחלפת ראש רדיוס, עבר תפירה של ה-LCL (רצועה צידית חיצונית) והושם בסד גבס.
לדברי עו"ד נתנאל בירן, שייצג את העובד, במשך ארבעה חודשים לא התאפשר למרשו לעסוק בעבודתו או בכל עבודה מתאימה אחרת. עקב כך הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע כתאונת עבודה, וקבע לעובד נכות זמנית בשיעור של 50% ונכות קבועה בשיעור של 54%.
לאחר שהתאושש מעט מהתאונה, פנה העובד לעורך הדין נתנאל בירן כדי שיסייע לו במימוש זכויותיו. לדברי עו"ד בירן, בשל היותו נתין זר אשר לא יודע לדבר, לקרוא או לכתוב בעברית, התקשה העובד למסור את פרטי התאונה ונסיבותיה. מי שמסרו את המידע בשמו למוסד לביטוח לאומי היו מעסיקיו, אך הם מילאו את הטפסים הנדרשים בצורה חסרה.
עקב חוסר נכונותם של הגופים להעניק פיצוי ראוי לעובד, הגיש עו"ד בירן תביעה לפיצויים נגד חברת כוח האדם שהעסיקה את מרשו, נגד רכבת ישראל שבשטחה ארעה התאונה ונגד חברות הביטוח המבטחות אותן. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בהרצליה ונדונה בפני כבוד השופטת אילת הרנוף.
על פי הנטען בתביעה, בשל קשיי השפה, העובד לא ידע לומר מי לקח אותו לטיפול רפואי ואם נלקח לקופת חולים או לבית חולים. על אף זאת ידע העובד לומר, כי מי שלקח אותו מתחנת הרכבת היה אחד הממונים עליו, אשר פעל ממשרד בתחנה.
לטענת עו"ד בירן, מגבלות השפה יצרו קושי בראיות הדרושות להוכחת המקרה ונסיבותיו, שכן כל אחד מהנתבעים עמל בהנצחת פערי הכוחות בין הצדדים, באופן שיסייע בידיהם להתחמק מתשלום.
במסגרת ההליך המשפטי טענו באי-כוחה של חברת כוח האדם, כי אי אפשר לקבל את תביעת העובד בשל חוסרים ממשיים בתיאור נסיבות האירוע. חברת הביטוח שביטחה את חברת כוח האדם טענה שהעובד פעל על פי הנחיות רכבת ישראל, ועל כן אין להטיל על מרשתה את האחריות לתאונה. באי כוחה של רכבת ישראל הכחישו באופן גורף את עצם קרות התאונה, וכן כל קשר או אחריות של רכבת ישראל לתאונה כזו. נציגי הרכבת אף טענו, כי בתחנת רכבת אשדוד, שבה ארעה התאונה, אין סולם, ועל כן התאונה ארעה במקום אחר ולא בשטחה או באחריותה.
למרות שהנתבעות טענו שעדותו של העובד אינה עקבית כלל, השופטת הרנוף קיבלה את עדותו. בהחלטתה הסתמכה השופטת על עדותו של עובד הרכבת, שטען כי האדם היחיד שיש לו משרד בתחנת רכבת אשדוד הוא מנהל התחנה.
"העובדה שהתובע לא ידע למסור את פרטיו המלאים של האחראי עליו, וכן פרטים נוספים שלגביהם נשאל, אינה מעידה על חוסר מהימנותו אלא דווקא על האותנטיות של הגרסה שמסר", קבעה השופטת, והוסיפה: "התרשמתי כי עדותו של התובע מהימנה וכנה, כי התאונה אכן התרחשה כפי שהוא טוען, וכי הוא לא בדה את כל הסיפור מליבו כפי שניתן להבין מעמדת הרכבת."
השופטת ציינה בפסק דינה, כי רכבת ישראל בחרה לא לזמן לעדות את מנהל התחנה במועד התאונה או כל גורם רלוונטי אחר שהיה יכול לתמוך בגרסתה ולסתור את עדות העובד, ולא בכדי. מנהל התחנה הנוכחי, שכן זומן לעדות, טען שעל פי נהלי הרכבת, כל תאונה מדווחת, אך לטענתו מבדיקה שערך, האירוע הנטען לא דווח ואינו מוכר.
השופטת הרנוף ציינה בפסק דינה, כי היא סבורה שהבדיקה שעשה מנהל התחנה הייתה חלקית, לא ממצה ולא משכנעת, ואין בה כדי לתמוך בטענת הרכבת כי התאונה כלל לא התרחשה.
עוד טענו באי כוחה של רכבת ישראל, כי הרכבת וחברת כוח האדם כלל לא התקשרו בחוזה באותה העת, אך אינם יכולים לשלול את האפשרות שחברת הניקיון שעמה התקשרה הרכבת, כן שכרה את שירותי חברת כוח האדם.
השופטת הרנוף התייחסה בפסק דינה גם לנושא זה, וציינה כי המבחן הקובע בעניין יחסי עובד-מעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח. לדבריה, בהינתן שכל עובדי התחנה נתונים לשליטה, לפיקוח ולמרותו של מנהל התחנה - עובדה שלא נסתרה בעדותו של מנהל התחנה הנוכחי - אפשר לקבוע בוודאות כי רכבת ישראל חבה חובת זהירות כלפי העובד. במסגרת חובה זו עליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, להדריך את העובדים, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.
"מנהל התחנה לא דאג לוודא ולפקח שהתובע, שהוא עובד ניקיון, אינו מטפס על סולם ואינו מבצע עבודה בגובה שלה הוא אינו מוכשר", נכתב בפסק הדין. "בכך הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע."
הנתבעות טענו שהתאונה ארעה אך ורק בשל התנהלות התובע ובשל חוסר תשומת לבו. גם לטענה זו התייחסה השופטת הרנוף בפסק דינה: "בשים לב לפערי התרבות והכוחות שעליהם עמדתי לעיל, אינני סבורה כי הייתה לתובע אפשרות בחירה או אפשרות להפעיל שיקול דעת או אפשרות לא לבצע את ההוראות שקיבל."
השופטת הרנוף פסקה, כי על הנתבעות ועל המוסד לביטוח לאומי לפצות את התובע במשותף, בסכום של 1.2 מיליון שקלים. רכבת ישראל הגישה ערעור על פסק הדין, אשר נדון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט המחוזי דן הפחית בפסק דינו 40 אלף שקלים בלבד מסכום הפיצוי הכולל שלו זכאי העובד.
"כל אדם, ללא הבדלי דת גזע ומין, זכאי להיות מוגן על ידי החוק ולקבל את פיצוי שמגיע לו בעבור נזק שנגרם לו בגין רשלנות", טוען עו"ד בירן שייצג את העובד. לדבריו, מדובר בפסק דין חסר תקדים מבחינת גובה הפיצויים שנפסקו בו לטובת עובד זר.
עו"ד נתנאל בירן www.biran-law.co.il, בעל משרד 'בירן עורכי דין', מתמחה בתביעות נזיקין, תאונות דרכים, תאונות עבודה, רשלנות רפואית ועוד. למשרד מגיעות תביעות של מבוטחים מול מוסדות, בתי חולים, קופות חולים וחברות ביטוח, להשבת זכויותיהם.
