איך מתפעלים עסק אחרי שמאבדים הכול

בתקופה זו של חירום מתמשך, כשהביטחון האישי מתערער, בעבור בעלי עסקים קטנים מדובר במלחמת הישרדות יום־יומית. לא עוד מהלך של מיתוג אלא מאבק על נראות אנושית, על המשכיות ולעיתים גם על הזהות עצמה.

מאז 7 באוקטובר ועד היום, מדינת ישראל מתמודדת עם רצף מערכות ביטחוניות מהותיות וקשות. בעבור בעלי העסקים, הקפאת החיים הפרטיים מקשה גם על עצם קיומם העסקי. למרות זאת מאות אלפי עצמאים ממשיכים להפעיל את העסק שלהם, גם בלי אופק ברור, גם כשההכנסות צונחות והלקוחות מתקשים להוציא כסף.

אבל מה קורה למי שאיבד לא רק את ההכנסה, אלא גם את הבית?

העסק הלך עם הבית

לראשונה בתולדות המדינה, בעלי עסקים מוצאים את עצמם מתמודדים עם מצב חסר תקדים: הבית נהרס, העסק נעלם, ואין במה להיאחז. הם איבדו רכוש, זיכרונות, ולעיתים גם תקווה. המדינה אמנם מבטיחה פיצוי כספי, אך אין פיצוי על לקוחות שאבדו, על מוניטין שקרס או על ביטחון תעסוקתי שנמחק ברגע.

תאגידים גדולים מסוגלים להשיב לעצמם תנועה בעזרת קמפיינים ומשאבים. אך בעלי העסקים הקטנים נשענים על קשרים אישיים, קהילות שכונתיות ומערכות יחסים של שנים. בשעת חירום, הקשר הזה דק מהרגיל, כמעט שקוף.

מה אפשר לעשות?

במצבים כאלה נדרשת יצירתיות כדי לשרוד. כשאין תנועה ואין שגרה, חשוב לשתף את הקהל ואת הקהילה, להסביר את המצב ולפעמים גם לגייס את הלקוחות עצמם לעזרה. נראות ברשתות החברתיות, שיתופי פעולה לא שגרתיים עם בעלי עסקים אחרים, יצירתיות בשירותים או מוצרים - כל אלה עשויים להחזיר את התקווה ואת ההכנסות.

יש גם מהלכים פרקטיים: מעבר זמני למתכונת דיגיטלית, שינוי מודל הפעולה בעסק ואפילו "השאלת לקוחות" לחבר קרוב לתקופת ההתאוששות. העיקרון ברור: אסור להרים ידיים. זה מפעל החיים.

שאלה לחברה כולה

מעבר לשאלות העסקיות, יש כאן סוגיה ערכית רחבה: האם החברה הישראלית יודעת עדיין לתמוך בעסקים המקומיים? האם אנו ערוכים לתת גב לאלו שנלחמים לא רק על פרנסתם אלא על זהותם?

דווקא עכשיו שבריריותם של העסקים הקטנים היא גם עדות לעוצמה מסוג אחר. עוצמה של קשר אנושי, של עיקשות ושל תקווה שאינה נכנעת.

אייל ברנר, מנכ"ל מרכז פסיפס להדרכות בתחומי העסקים והחברה.

אילוסטרציה