בשנה וחצי האחרונות עצר העולם מלכת, פשוטו כמשמעו, בעקבות מגפת הקורונה, אך נוכח לגלות כי את האסון האקלימי אי אפשר לשים בסגר. גלי חום חסרי תקדים, שריפות ענק, ושיטפונות קטלניים הדגימו זאת, ואולי הם אלה שהובילו ללחץ מוגבר המופעל על תעשיית הבנייה, המבקש לנטוש את השימוש בדלקי מאובנים ולהמירו באנרגיות נקיות. בתחילת 2020 חברות בודדות בלבד הכריזו על יעדי אפס פליטה עד 2050, וכיום עשרות רבות מהחברות הכריזו על היעד הזה, וחלקן אף קירבו את שנת היעד ל-2040.
בתאגיד מקינזי מעריכים שהעלויות להשגת יעדי חוזה פריז להפחתת פליטות עד 2050 יעמדו על 50 טריליון דולר. תהליך המעבר יצריך החלפה של מקורות אנרגיה, למשל החלפת מנועי דיזל באנרגיות מתחדשות באסדות קידוח, תשתיות חדשות לחשמול התחבורה ופיתוח טכנולוגיות חדשות, כגון מימן ירוק וטכנולוגיות ללכידת פחמן.
הדרכים הנכונות ביותר לביצוע ההמרה האנרגטית עדיין לא ברורות לחלוטין. אלה כמה מן האתגרים המרכזיים שיש להביא בחשבון:
בניית רשתות חשמל עמידות יותר לפגעי טבע: יש להביא בחשבון שאסונות טבע בעלי השפעה הרסנית על תשתיות ילכו וייעשו שכיחים יותר ויותר, ככל שהמשבר האקלימי יעמיק. כדי להכין את עצמנו לקראת העתיד המאתגר יש לפתח תשתיות עמידות יותר.
הגברת הקיימות בהנדסה ובנייה: ענף הבנייה אחראי במישרין ובעקיפין על כמעט 40% מפליטת הפחמן הדו-חמצני בשל צריכת הדלק שלו, ועל 25% מפליטת גזי חממה. לפי הערכת מקנזי ניתן להגיע לפליטת אפס בתחזוקת בניינים בעלות של חמש יורו לכל טון פחמן דו-חמצני. האמצעים שיש לנקוט הם אופטימיזציה של תהליכים, מעבר לשימוש בחומרי גלם וציוד חלופיים, והתייעלות.
אימוץ מואץ של טכנולוגיות חדשניות: לכידת פחמן, אלקטרוליזה ושילוב אנרגיות ממקורות טבעיים כמו רוח ושמש. גם דיגיטליזציה היא יסוד חשוב במעבר הזה, בעיקר בתמיכה בחשמול ובפיתוח אנרגיות טבעיות.
דה-קרבוניזציה של הפקת נפט, גז וכימיקלים: מעבר מתשתיות חומות לירוקות כבר מתרחש, וחברות רבות מתחייבות למיזמים של מימן כחול וירוק ושל טכנולוגיות לכידת פחמן.
מקור: www.mckinsey.com
