שינוע בלוני גז

הובלת גפ"מ, או בשמו הארוך - גז פחמימני מעובה, נראית כמו משימה פשוטה ושגרתית. גז זה הוא תוצר של הליך זיקוק נפט, ומשמש כגז בישול בבתים ובכלי רכב שעברו להסבה להנעה באמצעות גפ"מ.

משאית שנושאת עשרות בלוני גז היא מעין פצצה מתקתקת. מספיק שידלוף גז מבלון אחד בשילוב עם ניצוץ מקרי כדי לגרום הרס רבתי באזור. כדי להפחית למינימום את הסיכון שתרחיש כזה יקרה, יש להקפיד על הרבה מאוד כללי בטיחות, וכמובן לציית להוראות ולתקנות המחייבים.

שינוע של גלילי גז הוא תהליך בעל מספר שלבים, החל במפעל מילוי הגלילים בגז, דרך הובלה והעמסה של הגלילים על המשאית והובלתם ללקוח, וכלה בפריקתם מהמשאית ושינועם הפנימי אצל הלקוח. השינוע בתחום המפעל מתבצע בדרך כלל באמצעות מלגזות או מעמיסים, ואילו השינוע בבית הלקוח נעשה בדרך כלל ידנית.

אפשר לשנע גליל גז באחד משני מצבים: בעמידה (אנכי) או בשכיבה (אופקי). הבחירה בצורת השינוע נקבעת על ידי מצב הצבירה של הגז בגליל. גלילי הגז הביתיים מלאים בגז במצב צבירה נוזלי, לכן ההמלצה החד-משמעית היא להוביל אותם כל הזמן במצב עמידה. גם גלילים מלאים עם גז במצב צבירה גזי מומלץ לשנע באופן זה, אם כי במקרה זה אפשר להובילם גם במצב אופקי. בכל מקרה, אסור שראש הגליל יפנה כלפי תא הנהג.

שינוע הגלילים למשאית וממנה

הגלילים הריקים מגיעים לאתר המילוי של החברה. מומלץ מאוד שהשינוע של גלילי הגז והובלתם במפעל יבוצעו על ידי מלגזה, באמצעות כלוב מיוחד להובלתם בעמידה. מבנה הכלוב אמור לאפשר שינוע של מספר גלילים יחד או גליל גז יחדד, לפיכך הכלוב חייב לכלול אפשרות לריתום גלילי גז בתוכו למניעת נפילה.

בדרך כלל קשה מאוד להשתמש במלגזה באתר הלקוח, וצריך להסתפק בהעברה ידנית. מלגזה אין, אבל בדרך כלל אפשר להיעזר בעגלה מיוחדת להעברת גלילי הגז במצב אנכי. חשוב לעגן את הגלילים לעגלה לפני תחילת ניודם לאתר הלקוח, ובכך לצמצם למינימום את הסיכון שייפלו. גם הטלטול הפיזי יצטמצם למינימום ההכרחי.

נהג שמוביל גלילי גז צריך להיעזר בעגלה, ועליו לדרוש אותה מבעל החברה אם היא לא קיימת. את העגלה אפשר לאחסן על גבי המרכב, או במקום ייעודי מאחור, בין קורות השלדה.

הובלה במשאיות חלוקה מחוץ לשטח המפעל

בראש ובראשונה הובלה של גלילי גז וצורת ההובלה כפופות להוראות הקיימות "בתקנות שירותי הובלה". בתקנות נקבעו דרישות לכל המשאיות וסוגי התובלה, ופרק אחד עוסק בחובלת חומ"ס (חומרים מסוכנים).

כדי לקבל אישור להובלת חומ"ס, בראש ובראשונה המשאית צריכה לעמוד בדרישות תקינת ה-ADR, בקטגוריה הנוגעת לגזים דליקים. האישור הזה ניתן לרוב על ידי היבואן, כשהוא מזמין משאית המותאמת מראש להובלת חומרים מסוכנים. אישור ה-ADR (ADR approval) הוא תנאי ראשוני להיתר להובלת גפ"מ. לאחר מכן נדרש אישור של משרד התחבורה (אגף מטענים ומל"ח) שניתן למשאית. את התעודה עם הסיווג המתאים (משא להובלת מכלי גפ"מ) מנפיקות המעבדות המוסמכות לרכב.

התקנות בנושא חומרים מסוכנים מגדירות את כמות הסף של כל חומר מסוכן להובלה שלגביו הן חלות. הכמויות וההגדרות/סוגים מופיעות בתוספת השנייה לתקנות שירותי הובלה. מלבד כמו כן יש דרישות של תקנות שירותי הובלה לגבי הובלת חומרים מסוכנים.

ההתייחסות היחידה הייחודית לגזים בתוך התקנות נמצאת בתקנה 15. היא נוגעת לאופן מיקומם ולצורת העמדתם של גלילי גז בכלי הרכב. כאמור, לפי תקנה זו אין להשכיב גלילים המכילים גזים בצורת נוזל (גזים מונזלים כגון גפ"מ) אלא למקם אותם בתוך מסגרת מיוחדת ואין לכסותם. אוורור מלא חשוב וחיוני.

התקנות לא נוגעות פרטנית בנוהלי בטיחות בהובלה, אך ברור כי בהובלה יש למנוע תזוזה ונפילה של הגלילים ופגיעה בברזי הגליל ובגופים שלהם. יש להסביר לנהג את תכונות הסיכון של הגז ולהדריכו לגבי פעולות במצב חירום בהתאם לכרטיס בטיחות הנדרש בהובלה, לאסור עישון ושימוש במקורות ניצוץ בסביבת גלילים, לבדוק כי אין נזילת גז מהגלילים לפני ההעמסה, לדאוג למטפה אש ברכב ועוד. על אלה יורחב בהמשך.

רוב הדרישות של תקנות שירותי הובלה הקשורות להובלת חומרים מסוכנים אינן נוגעות להובלת חומרים מסוכנים בכמות קטנה מכמות הסף. חלק מהמובילים של גלילי גז עושים זאת ברכבים מסחריים קטנים משיקולים של עלות וכושר נסיעה באזורים צפופים. מדובר בהובלה ברכבים במשקל כולל שאינו מצריך רישיון מוביל (פחות מ-10 טונות) או ברכבים מסחריים המובילים בכמות קטנה מכמות הסף. גם בהובלה כזו, שאין בה חובה לקבל רישיון מוביל, יש להתייחס לנוהלי בטיחות, שכוללות בין השאר איסור עישון, קיבוע של גלילים ואוורור.

מגבלות נוספות קשורות לחניה של הרכב. בתקנה נקבע, כי "נהג רכב המוביל חומר מסוכן לא יחנהו במרחק קטן מ-400 מטרים מבניין מגורים או ממבנה ציבורי, אלא לצורך פריקה או טעינה של החומר המסוכן לבניין או למבנה האמורים או ממנו."

ציוד מיוחד ומיתקנים במשאית

הובלת חומרים מסוכנים מחייבת עמידה במגוון הוראות ותקנות. בראש ובראשונה המרכב של המשאית חייב להיות מיוצר על ידי יצרן בעל רישיון ממשרד התחבורה להתקנת מרכבי גפ"מ. יש לבדוק לפני ההזמנה שליצרן המרכב יש רישיון תקף ממשרד התחבורה, ושברישיון מופיע סעיף הנוגע לייצור מרכבים המיועדים להובלה וחלוקה של גפ"מ.

רצפת המרכב חייבת להיות חלקה ככל האפשר כדי למנוע יצירת ניצוץ מקרי כאשר בסיס גליל הגז נשחק ברצפה במהלך הנסיעה. הדפנות צריכות להיות גבוהות מספיק לגליל הגז. גובהן צריך להיות יותר מ-60% מגובה המכל (לא כולל צוואר המכל העליון). לגלילי גז רגילים קטנים גובה הדפנות צריך להיות 35 ס"מ, ולגלילים גדולים - 65 ס"מ. ברכב חלוקה הדפנות הצידיות והאחורית צריכות להיות פריקות, כך שלמוביל יהיה קל לפתוח את הדופן לצורך הורדת המכל המלא, העמסת המכל הריק וסגירה מחודשת של המרכב.

הדופן הקדמית של המרכב צריכה לעבור את גובה תא הנהג. אם יש פתח במרכז (באזור החלון המרכזי), יש לחזק אותו בצורת סורג.

לרשות הנהג חייבים להיות אמצעי קשירה נוספים המיועדים להבטיח שהגלילים יוצמדו זה לזה ולדפנות המרכב. הכוונה בעיקר לחבלים, לרצועות ולראצ'טים המשמשים להידוק בלוני הגז שלא יזוזו, או יפלו חלילה במהלך הנסיעה.

גם מערכת החשמל של הרכב מצריכה התייחסות מיוחדת. מתחת למרכב יש הרבה חוטי חשמל. הם חייבים להיות מושחלים בתוך צינורות גומי או פלסטיק, כולל התאורה הצידית (הפנסים הקטנים בצבע כתום) בצידי הרכב.

עוד נקבע בתקנות, כי אם הרכב המסחרי יוצא מכלל שימוש, עובר שינוי מבנה או ייעוד, הבעלות עליו משתנה או פקע תוקף רישיון הרכב שלו, יפקע תוקפו של רישיון המוביל שניתן לגביו. בעל הרישיון נדרש להחזיר את הרישיון למפקח.

סימון רכב שמוביל גפ"מ

משאית שמובילה גלילי גפ"מ, כמו כל חומר מסוכן, חייבת שילוט ברור ואחיד. בתקנות נקבע שבעת הובלת חומר מסוכן, הרכב ישולט בשלושה שלטי סימון שיתאימו לחומר המובל באותה עת (לגבי גפ"מ, קוד האו"ם לסוג החומר הוא 1075): אחד בצידו האחורי ואחד בכל דופן צדדית. מידות השלט יהיו לפחות בגודל של 70 על 40 ס"מ, וגובה הספרות והאותיות של קוד פעולות החירום ומספר האו"ם לא יפחת מעשרה ס"מ. שלט הסימון יהיה צבוע כתום בהיר (Light Orange), והספרות והאותיות יהיו שחורות. צבע שלט הסימון יבלוט על רקע דופן הרכב בכל עת. אם אין קוד חירום, המשבצת תישאר ריקה.

ציוד בטיחות במשאית

במשאית חייבים להיות מותקנים שני מטפי אבקה יבשה על פי תקן ישראלי 1017, בעלי כושר כיבוי '89ב' (כל אחד). בהוראת הנוהל נקבע שבמכלית (רק מכליות) גז פחמימני מעובה או דלק יהיו שלושה מטפים כאמור.

במשאית עצמה צריכה להיות ערכת עזרה ראשונה שתכלול מסכת כיס להנשמה, כפפות כירורגיות לא סטריליות, שלושה זוגות תחבושת שדה אישית, תחבושת לכוויה, משולש בד, מספריים לעזרה ראשונה, מקלון תאורה, שלושה פדים-גזה, ארבעה אגדים "4, עשרה אגדים מדבקים, 10 ספוגיות פולידין לחיטוי עור, מכל מים בנפח של 20 ליטרים, פנס יד מוגן התפוצצות (מוגן מפני גזים דליקים) וציוד מגן אישי (כמפורט בהוראות) - בהתאם לקבוצת הסיווג ולסוג החומר המובל.

תקנות והוראות הנוגעות לתובלה ספציפית

לא יוביל אדם ולא ירשה לאחר להוביל חומר מסוכן אלא אם כן נתקיימו כל אלה:

(1) ההובלה נעשית על פי שטר מטען או תעודת מטען לחומרים מסוכנים, לפי העניין;

(2) הנוהג ברכב מחזיק באישור בר תוקף לאותו רכב שניתן למוביל לפי תקנה 5(ג);

(3) בידי נוהג הרכב היתר;

(4) הרכב מצויד במכשירים ובאבזרים תקינים המוכנים להפעלה מיידית לכיבוי שריפות ולמניעת אסונות, בציוד עזרה ראשונה ובציוד מגן אישי לנהג כמפורט בחלק א' בתוספת הראשונה;

(5) בוצעו ההפרדה, הסימון וההוראות המיוחדות שבתקנות 13 עד 15.

(6) בדק שהחומר המסוכן אינו דולף ואריזתו שלמה ותקינה;

(7) החומר המסוכן, למעט חומר השייך לקבוצת סיווג 2 - גזים, שאינו מובל במכולה, במכל או במכלית, מכוסה בכיסוי בלתי מתלקח מחומר שאינו יוצר חשמל סטטי;

(8) חומר מסוכן השייך לקבוצת סיווג 2 - גזים, כשהוא במצב צבירה נוזלי וארוז בגלילים או שמספר הגלילים המובל באותה הובלה הוא יותר מ-100 - הגלילים מובלים במצב מאונך ובתוך מסגרת המיועדת לכך.

שטר מטען להובלת חומר מסוכן

שטר מטען של חומר מסוכן שונה בפרטיו משטר מטען של חומר שאינו מסוכן. שטר המטען (או תעודת המטען) להובלת חומר מסוכן חייבת לכלול בראש ובראשונה את שמו המלא של החומר המסוכן, סיווגו ומספר האו"ם שלו לפי הספר הכתום.

השטר חייב לכלול שם מלא, מספר טלפון ומען של שולח החומר המסוכן ושל מקבלו, וכן הצהרה של מזמין ההובלה של החומר המסוכן או של מוסר החומר המסוכן בדבר תוכן המטען, משקלו, נפחו, סיווגו, אריזתו, מילויו וסימונו בהתאם לספר הכתום, והתאמתם להוראות ההובלה של חומרים מסוכנים. השטר יכלול פרטים על מקום הטעינה, יעד הפריקה, תאריך ושעה משוערת. בשטר יפורטו השמות של מזמין ההובלה, המוביל והנהג, כולל חתימה של שלושתם. לשטר המטען יש לצרף את 'כרטיס הבטיחות'.

מזמין הובלה של חומר מוסכן נדרש למסור למוביל (בעת הזמנת ההובלה או בעת מסירתו של החומר להובלה) את 'כרטיס הבטיחות' המתאים לחומר המסוכן המיועד להובלה.

כרטיס הבטיחות יכלול את הפרטים האלה:

1. שמו המסחרי של החומר המסוכן ושמו לפי הספר הכתום;

2. קבוצת הסיווג, מספר האו"ם וסיווג הסיכון המשני;

3. קוד החירום של החומר המסוכן המובל;

4. אופי הסיכון של החומר המסוכן והיקפו;

5. רשימת אמצעי הגנה לטיפול בחומר, אופן נטרול החומר, תיאור פעולות החירום הנדרשות במקרים של נזק לאריזה, דליפה, שריפה והוראות עזרה ראשונה;

6. מספרי טלפון להתקשרות במקרה חירום: משטרת ישראל, שירותי הכבאות, מגן דוד אדום, מרכז המידע ויצרן החומר או יבואנו;

7. שם עורך הכרטיס;

8. כל מידע נוסף הנחוץ להובלתו הבטוחה של החומר.

היתר לנהג

לא כל נהג משאית רשאי להוביל חומרים מסוכנים. משרד התחבורה מנפיק לנהגים היתרים פרטניים מיוחדים לשנתיים, לאחר שעמדו לפחות בכל התנאים הבסיסיים האלה:

1. לנהג ותק מוכח של שלוש שנים לפחות בנהיגה ברכב מהסוג שלגביו מבוקש ההיתר;

2. לא נתקיים בו האמור בתקנה 15ב לתקנות התעבורה (רישום פלילי, סכנה לביטחון המדינה וכו');

3. בשנתיים שקדמו להגשת בקשתו הוא לא הורשע באחת העבירות המנויות בתוספת הראשונה לחוק;

4. סיים בהצלחה קורס הכשרה להובלת חומרים מסוכנים.

5. לעניין נהיגת מכלית - עמד בקורס לנהיגת מכלית שאישר המפקח.

בחברות גדולות נדרש גם מינוי של אחראי בטיחות להובלת חומ"ס. משרד התחבורה מסמיך מפקחים לשמש אחראים על בטיחות ההובלה של חומרים מסוכנים. המפקחים חייבים להיות בעלי ניסיון מוכח של שלוש שנים לפחות בהובלה, או להחזיק כתב הסמכה לקצין בטיחות בתעבורה ולעמוד בהצלחה בקורס הכשרה ייעודי.