חוקרים מאוניברסיטת MIT קולומביה הושפעו מהאופן שבו תאים ביולוגים עובדים בגופנו, ופיתחו רובוטים ממוחשבים ופשוטים המתחברים בקבוצות גדולות כדי לנוע, להעביר חפצים ולסיים משימות אחרות.
מערכת רובוטית זו מורכבת מיחידות רבות דמויות דיסקים, אשר החוקרים מכנים "חלקיקים". החלקיקים מחוברים אחד לשני בצורה רופפת באמצעות מגנט, וכל יחידה מסוגלת להתכווץ או להתרחב. כל חלקיק מגיע לכ-12 ס"מ במצב של התכווצות, ול-18 ס"מ במצב של התרחבות. תנועתיות זו, כאשר מתוזמנת בקפידה, מאפשרת לחלקיקים האינדיווידואלים להניע ולדחוף אחד את השני בתנועה מתואמת. חיישנים בבסיס היחידות מאפשרים לרובוט לנוע לעבר מקורות אור. בכתב העת Nature Paper הראו החוקרים אשכול של שני תריסר חלקיקים רובוטים אמיתיים וסימולציה וירטואלית של עד 100,000 חלקיקים הנעים דרך מכשולים לעבר נורה.
ניתן להרכיב רובוט חלקיקים בתצורות רבות, המאפשרות לו לזחול ולעבור דרך מרווחים צרים. יש לציין כי אף אחד מהחלקיקים לא מתקשר ישירות או תלוי אחד בשני בתפקודו, לכן ניתן להוסיף או להחסיר חלקיקים ללא כל השפעה על הקבוצה. במאמרם מראים החוקרים כי מערכת חלקיקים רובוטית מסוגלת להשלים משימות גם כאשר יחידות רבות מתקלקלות.
המאמר מציג דרך הסתכלות אלטרנטיבית על רובוטים, שבאופן מסורתי מיועדים למטרה אחת, מכילים חלקים רבים ומפסיקים לעבוד כאשר אחד מהרכיבים שובק חיים. רובוטים המורכבים מדיסקים פשוטים אלו, כך טוענים החוקרים, יכולים לאפשר מערכות רובוטיות המאפשרות גמישות, הרחבה וחוסן רבים יותר.
"יש לנו חלקיקי תאים רובוטים שאינם כ"כ יעילים כבודדים, אך בעלי ערך כקבוצה", אומרת דניאלה ראס, מנהלת מעבדת מדעי המחשב ומעבדת AI ב-MIT. "הרובוט בעצמו הוא סטטי, אך כשהוא מתחבר עם חלקיקי רובוטים אחרים, פתאום מסוגל הקולקטיב הרובוטי לחקור את העולם ולבצע פעולות מורכבות יותר. בעזרת 'תאים אוניברסליים' אלו, חלקיקי הרובוט מסוגלים ללבוש צורות שונות, טרנספורמציה גלובלית, תנועה גלובלית, התנהגות גלובלית, וכפי שהראינו בניסוי, לעקוב אחרי חלקיקי אור. מדובר בכלי חזק מאוד".
לכל יחידה של רובוט החלקיקים בסיס גלילי ובו סוללה, מנוע קטן, חיישנים המזהים את עצמת האור, מיקרו-בקר ומרכיב תקשורת השולח ומקבל אותות. בחלקו העליון של החלקיק נמצא צעצוע ילדים בשם "טבעת הוברמן" (שאותו המציא אחד החוקרים), אשר מורכב מפאנלים קטנים המחוברים במבנה מעוגל המאפשר להרחיב ולכווץ את היחידה. בכל פאנלים מתוקנים שני מגנטים קטנים.
האתגר של המתכננים היה לתכנת את החלקיקים כך שיתרחבו ויתכווצו בצורה אחידה וסדירה לכיוון מקור אור. לצורך זה ציידו החוקרים כל חלקיק באלגוריתם, המנתח מידע על כיוון האור מכל אחד מהחלקיקים - וללא תקשורת ישירה בין חלקיק לחלקיק. חיישני החלקיק מזהים את עוצמת האור - ככל שזה קרוב יותר, כך גדלה אינטנסיביות האות. כל חלקיק משדר אות, המשתף את עוצמת האור הנתפסת שלו עם חלקיקים אחרים. עוצמת האור נמדדת בסקאלה של אחת עד עשר: חלקיקים הקרובים ביותר לאור ירשמו בדרגה 10 בסולם האינטנסיביות, ואלו הרחוקים ביותר ירשמו 1. אלו הקרובים יותר לאור יתרחבו לפני אלו הרחוקים יחסית אליהם ממקור האור, וכך בהדרגה. תהליך זה יוצר גל מכני של התכווצות והתרחבות, אשר מקרב או מרחיק את האשכול מגירויים סביבתיים.