עבירה של נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים שהותנו ברישיון הנהיגה, היא מהעבירות החמורות שבפקודת התעבורה. פקודת התעבורה קובעת מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני העונשים גם יחד למי שעבר עבירה מהעבירות האלו: מי שקיבל הודעה שנפסל מקבלה או מהחזקה של רישיון נהיגה, ובעוד הפסילה בתוקף הוא נוהג ברכב; מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברישיונו, כל עוד הם בתוקף; מי שקיבל הודעה כי הוא נפסל מלהחזיק ברישיון רכב, וכל עוד הפסילה בתוקף הוא משתמש באותו רכב או מרשה לאחר להשתמש בו; או מי שנהג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש או הרשה לאחר לנהוג בו.
העונש בצד עבירה זו - שלוש שנות מאסר - הוא העונש החמור ביותר בפקודה למעט עבירת הפקרה מדעת. שלוש שנות מאסר הן העונש שנקבע לעבירה של גרימת מוות ברשלנות, ללמדך כי המחוקק התייחס לחומרת העבירה כמקבילה לעבירה של נטילת חיים בנהיגה.
הפקודה מגדירה כעבירה לא רק נהיגה בזמן שהרישיון נפסל, אלא אף בניגוד לתנאים שנוספו ברישיון. לדוגמה, נהג שהותנתה נהיגתו ברכב כשחובה עליו להרכיב משקפיים או עדשות מגע ולא עשה כן, או נהג שנהיגתו הוגבלה לשעות היום ונהג בלילה, עלול להיות מואשם בנהיגה בזמן פסילה. גם מי שנמצא נוהג ברכב שהוצא כנגדו צו איסור שימוש, אך בניגוד לצו נמצא נוהג באותו רכב או התיר לאחר לנהוג בו, או מי שנהג ברכב אשר הורד מהכביש בשל אי כשירותו, או הרשה לאחר לנהוג בו, עלול להימצא מול כתב אישום חמור של נהיגה בזמן פסילה.
בית המשפט העליון קבע לא אחת שהעונש הראוי לעבירה של נהיגה בזמן פסילה הוא עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. אולם בצד חומרתה של העבירה הדגיש המחוקק, כי הנהג צריך להיות מודע לביצוע העבירה. במילים אחרות, אם נוצר מצב שבו הוטלה פסילה על נהג בלי שהובאה לידיעתו, תהיה לו הגנה טובה נגד האישום.
מעשה שהיה
בשאלת הידיעה התחבט בית המשפט לתעבורה. במקרה שהובא אליו טען נאשם, כי לאחר שכשל ערעורו על גזר דין שבו הוטלו עליו 40 חודשי פסילה, לא השלים עם רוע הגזירה ופנה לעורך דין אשר לדבריו הוא מוכר וידוע, ואף התקבלו המלצות לגביו. הנאשם שילם לעורך הדין סכום נכבד, כשלטענתו אמר לו עורך הדין שהוא מגיש ערעור ומחזיר לו את הרישיון והכל באופן חוקי. ואכן, כפי שהבטיח עורך הדין, קיבל הנאשם את רישיונו בדואר רשמי של משרד הרישוי. לפיכך, טען הנאשם, הוא סבר כי אינו פסול, ומכיוון שמדובר בעבירה המחייבת ידיעה, הרי שהוא הוטעה לחשוב כי עורך הדין הצליח לבטל את "רוע הגזירה".
מתברר כי לאותו "עורך דין" נשלל רישיון עורך הדין שלו מספר שנים לפני אותו אירוע, אך הוא המשיך לתת שירות משפטי לנאשמים. מפסקי דין שניתנו נגדו עולה, כי קיימות לו הרשעות רבות בנושאים זיוף, קבלת דבר במרמה ועוד.
” בלב השופט נשאר ספק, שמא גירסתו של הנאשם מסתברת בנסיבות המתוארות, ולפיכך אי אפשר לשלול אפשרות כי בעת שהנאשם נהג, הוא לא ידע כי הוא עושה זאת בזמן פסילה. על כן היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הנהיגה בפסילה, קרי הידיעה, אינו מתקיים “
המדינה טענה בפני בית המשפט, כי הנאשם לא הוכיח את טענתו ולחילופין מדובר בעצימת עיניים, שכן אין זה סביר לחשוב כי לאחר שהנאשם כשל בערעור בבית המשפט המחוזי, כאשר גזר הדין בעניינו נהפך לחלוט, יתאפשר לבטל את רוע הגזירה. לפיכך, לכל הפחות, קיימת מבחינת הנאשם עצימת עיניים, כמוה כידיעה על דבר הפסילה.
בית המשפט לתעבורה, לא בנקל, הגיע למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מעבירה של נהיגה בפסילה, שכן חדר לליבו ספק שמא היתכנותה של גירסת הנאשם, יש בה כדי ללמד כי הנאשם הוטעה לחשוב כי הפסילה בוטלה, ועל כן בזמן שנהג, נהג במחשבה כי לא רשומה לחובתו פסילת רישיון ונהיגתו, לפי הבנתו, בדין היא.
בית המשפט הגיע למסקנה זו לאחר שבחן את הראיות שהונחו בפניו. הוא הגיע למסקנה כי היה מי ש"בחש" ופעל פעולות מסוימות במשרד הרישוי, ביצע מהלכים במשרד הרישוי, והוא מבין ויודע כיצד מתנהלות המערכות, וייתכן שביקש ליצור מצג כי לאחר הפקדת הרישיון של הנאשם בבית המשפט בעקבות גזר דין הפסילה שהוטל עליו, נשלח רישיון חדש ממשרד הרישוי. דבר זה יש בו כדי ליצור רושם על הנאשם שהפסילה בוטלה בעקבות פעולה משפטית אשר ביצע עורך הדין. זאת אם מניחים כי גירסתו של הנאשם נכונה.
” הפקודה מגדירה כעבירה לא רק נהיגה בזמן שהרישיון נפסל, אלא אף בניגוד לתנאים שנוספו ברישיון. לדוגמה, נהג שהותנתה נהיגתו ברכב כשחובה עליו להרכיב משקפיים או עדשות מגע ולא עשה כן, עלול להיות מואשם בנהיגה בזמן פסילה “
בית המשפט החליט לזכות את הנאשם מהאשמה בקבעו, כי אי אפשר לשלול את האפשרות כי "עורך הדין" שאליו פנה הנאשם יצר בפני הנאשם מצג כי הוא מתמצה בהליכים משפטיים, וכי הוא מוכר וידוע. גם קבלת רישיון נהיגה מגורם רשמי, שהוא משרד הרישוי, כפי שנאמר לו שיקרה, תומכת בגירסת הנאשם, ולכל הפחות נשאר בלב השופט ספק, שמא גירסתו של הנאשם מסתברת בנסיבות המתוארות, ולפיכך אי אפשר לשלול אפשרות כי בעת שהנאשם נהג, הוא לא ידע כי הוא עושה זאת בזמן פסילה. על כן היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הנהיגה בפסילה, קרי הידיעה, אינו מתקיים, ולפחות קיים ספק לגבי התקיימותו.
בית המשפט מבסס את הזיכוי על ההגנה בחוק בגין טעות במצב הדברים, הקובעת כי העושה מעשה בדמות מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית, אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. בית המשפט קובע, כי ההכרה בהגנה בגין טעות במצב הדברים, בהתאם לחוק, איננה מותנית בהיותה של הטעות כנה וסבירה, אלא בכנותה של הטעות בלבד. עם זאת, סבירות הטעות עדיין יכולה לשמש את בית המשפט כאמת מידה לבחינת אמינות של גירסת הנאשם לגבי טעותו. עבירת הנהיגה בזמן הפסילה מצריכה מחשבה פלילית לשם התהוותה, ועל התביעה רובץ הנטל להוכיח קיומו של יסוד נפשי זה אצל הנאשם לצורך הרשעתו. בעניין זה, הצליח הנאשם לעורר ספק שמא הוטעה לחשוב כי הפסילה בוטלה באמצעות פעולה משפטית של עורך דין מוכר וממולח, שמאחוריו הצלחות רבות. עקב כך זוכה הנאשם.
הכותב הינו מומחה למשפט תעבורה sgilad-law.co.il
